צריכה עזרה

אני כבר לא יכולה. בכל מקום נשים הרות.... כואב לי נורא. קיבלתי שוב והכאב לא מפסיק.אני לא מאוזנת הורמונלית. הרופאה אמרה שברגע שזה יתאזן עם התרופות אוכל להיכנס להריון, אבל אני כבר לא מאמינה. אני כל כך רגילה כבר 9 חודשים- ממש הריון בפני עצמו, לקבל כל פעם אחרי התרגשות וציפייה והמון תקווה, שכבר לא נראה לי שאפשר אחרת. איך מתמודדים, בא לי למות!!! כלום לא מעודד אותי. לא מצליחה להיות חזקה. בכל פינה עוד מישהו או מישהי מעברי מסתובבים עם בטן או עם תינוק על הידיים וזה עושה לי רע.פשוט כלום לא עוזר. איך שורדים את זה???? יעל

יעלי, זה באמת קשה. אני מאמינה שכל אחת מאיתנו עוברת את הרגשות האלה בשלב מסויים ובדרך מסויימת. אצל אחת זה יותר שורף ואצל אחרת פחות. לי זה הגיע פעם בהפתעה מוחלטת. לא ציפיתי להתכווצות הזו בלב, עד אז הריוניות לא גרמו לי שום כאב, שום קינאה. ופתאום הלב שלי, ממשהו שאני רגילה לראות כלב רחב למדיי- פתאום הצימוק הזה... חשוב מאד לדעתי להסביר לעצמך, לדבר ממש עם עצמך בתוך הלב ולהגיד ש- זה הרי לא ההריון שלך, זה לא הילד שלך, ולכן זה לא בא על חשבונך! שההריון שלך הרי יגיע! זה לא שאת יושבת בלי לעשות כלום ומרחמת על עצמך- את מטופלת, את בדרך! רק הדרך שלך, ושלי, ושל עוד, היא ארוכה יותר. הרפואה היום עושה ניסים לזוגות כמונו. להורים שלי יש חברים עם בעייה כל כך פתירה, אבל בזמן שהם ניסו (לפני שלושים וחמש שנים בערך) לא היה עבורם שום פיתרון! יעלי, מה שאת מרגישה הוא טיבעי ואנושי. ואם עושה לך רע- תתרחקי! כמו מכל דבר אחר בחיים שמרע לך. אני מקווה שהתחושות הקשות שלך יעברו, אולי הדרך שהצעתי לך תעזור, אולי מישהי אחרת תתן לך את הדרך שלה שתתאים לך יותר ואולי תמצאי את הדרך שלך בעצמך. בכל מקרה, אני מאחלת לך להכנס להריון מהר מהר! ולהשאיר את כל התקופה הזו הרחק הרחק מאחורייך! (((((((((((()))))))))))) [דורה.

דורה, תודה קודם כל!!! אני כל כך מנסה, אבל פתאום נדמה לי שאין עוד כלום בעולם חוץ מהילד שלי שאני לא מצליחה להביא ועצוב לי נורא. אני מצליחה להחזיק מעמד בין מחזור למחזור. אבל ברגע שזה בא כל הכוחות והחוזק שחשבתי שמצאתי והאופטימיות- הכול הולך. אבל תודה לך על מה שכתבת, זה עוזר שיש מי שמבין. אין לי כמעט עם מי לדבר על זה חוץ מעם בעלי וגם לו כואב. יעל.

יעל יקרה, אני לא חושבת שיש מישהי כאן שלא יכולה להזדהות עם מה שכתבת. אני בשלב מסויים כבר הפסקתי לספור את קרובות המשפחה/החברות/מטופלות אחרות שהכרתי/נשים במקום העבודה הגדול שלי - שעקרו לי את הלב שוב ושוב עם הבטנים המתעגלות שלהן. היו כאלה שעשו לי את זה יותר כואב מכל מיני סיבות, והיו כאלו שפחות. היו כאלה שהספיקו לעשות לי את זה יותר מפעם אחת במהלך תקופת אי-הפריון שלי - מה תגידי על זה? גיסתי הרתה וילדה פעמיים בזמן שאנחנו ניסינו, ואת ההריון השני, שהיה פנצ'ר כמובן, היא רצתה בכלל להפיל כי יצא לה קרוב מדי לראשון, ובעלי (אחיה) הוא זה ששכנע אותה להשאיר את ההריון! חשוב שתתני קול ולגיטימציה מלאה לרגשות האלו שלך. אל תרגישי אשמה, אל תרגישי כאילו את בנאדם רע כי את מקנאה בהריונית, בין אם היא אחותך או מישהי זרה בסופר. את לא בנאדם רע, את בנאדם טוב שנמצא במקום רע. אבל חשוב שתזכרי גם שהמצב הזה זמני, אפילו שלא ברור כמה זמן בדיוק הוא יימשך וזה מטריף את הדעת. יש לי סיפור שבעיני הוא חשוב לנקודה הזאת: יש לי שכנה, דלת ליד - בני זוג מקסימים שכשעברנו לדירה שלנו כאן הם היו ללא ילדים. בזמן הטיפולים שלי היא הרתה. לא היה לי קל לחייך אליה כל בוקר ולראות את הבטן גדלה, אבל המשכתי לחייך כי הם באמת זוג מקסים ושכנים נפלאים. בפנים נאכלתי, בכיתי לבעלי אבל כלפי חוץ המשכתי לפרגן ולהיות שכנה טובה. אני מודה שלהיות חברה קרובה יותר היה לי קשה מדי. יום אחד, אחרי שנתיים ותשעה חודשים, קרה לנו הנס והריתי. אבל השמחה היתה קצרת מועד וההריון הסתיים בשבוע 7 והלב שלי התרסק לחתיכות. בדיוק כשאני הפלתי את ההריון הכל-כך יקר הזה, שכנתי ילדה תאומים בנים. את השבועות הבאים שאחרי ההפלה, וטיפול נוסף כושל שבא בעקבותיה, עברתי לצלילי בכי בלתי-פוסק של שני התינוקות שזה עתה נולדו ולא הפסיקו לבכות מעבר לקיר הסלון שלנו. לזרות מלח על הפצעים, מדי פעם גם הגיע שליח ונתן לנו פרחים עבורם כי הם לא פתחו את הדלת (זה קרה פעמיים). לא היה לאן לברוח - הייתי מזריקה - ושומעת בכי של תינוק, בוכה על בטא שלילית - ושומעת בכי של תינוק מעבר לקיר... ובכל זאת בלעתי את הדמעות, חייכתי והצעתי לה עזרה (למזלי היא לא היתה צריכה, כי אין לי מושג איך הייתי עומדת בזה). ואז קרה לי הנס האמיתי, והריתי גם אני עם תאומים בנים. ומאז אני לא מפסיקה לקבל ממנה בגדים מקסימים לתאומים, צעצועים יפים ואיכותיים, בייבי-סנס ומה לא. פתאום עברתי לצד שלה, וכל העולם התהפך ונהיה יפה. אז מה שדורה כתבה לך שההריון שאת רואה ומקנאה בו הוא לא על חשבונך - הוא לא רק נכון, אלא אף יותר מזה, את אף פעם לא יכולה לדעת מתי פתאום הנס יקרה גם לך, וכל ההריוניות מסביב יהפכו ממושא קנאה לחברות שיוכלו להעביר לך דברים לתינוק שלך שבדרך, לתת עצות טובות ולחלוק חוויות... גם לך זה יקרה, ולכולן כאן. הדרך כל-כך קשה וארוכה לפעמים, אבל חייבים לזכור את זה... יש אור בקשה המנהרה! (והוא לא של רכבת...) ((חיבוק))

יעל יקרה, אני לא חושבת שיש מישהי כאן שלא יכולה להזדהות עם מה שכתבת. אני בשלב מסויים כבר הפסקתי לספור את קרובות המשפחה/החברות/מטופלות אחרות שהכרתי/נשים במקום העבודה הגדול שלי - שעקרו לי את הלב שוב ושוב עם הבטנים המתעגלות שלהן. היו כאלה שעשו לי את זה יותר כואב מכל מיני סיבות, והיו כאלו שפחות. היו כאלה שהספיקו לעשות לי את זה יותר מפעם אחת במהלך תקופת אי-הפריון שלי - מה תגידי על זה? גיסתי הרתה וילדה פעמיים בזמן שאנחנו ניסינו, ואת ההריון השני, שהיה פנצ'ר כמובן, היא רצתה בכלל להפיל כי יצא לה קרוב מדי לראשון, ובעלי (אחיה) הוא זה ששכנע אותה להשאיר את ההריון! חשוב שתתני קול ולגיטימציה מלאה לרגשות האלו שלך. אל תרגישי אשמה, אל תרגישי כאילו את בנאדם רע כי את מקנאה בהריונית, בין אם היא אחותך או מישהי זרה בסופר. את לא בנאדם רע, את בנאדם טוב שנמצא במקום רע. אבל חשוב שתזכרי גם שהמצב הזה זמני, אפילו שלא ברור כמה זמן בדיוק הוא יימשך וזה מטריף את הדעת. יש לי סיפור שבעיני הוא חשוב לנקודה הזאת: יש לי שכנה, דלת ליד - בני זוג מקסימים שכשעברנו לדירה שלנו כאן הם היו ללא ילדים. בזמן הטיפולים שלי היא הרתה. לא היה לי קל לחייך אליה כל בוקר ולראות את הבטן גדלה, אבל המשכתי לחייך כי הם באמת זוג מקסים ושכנים נפלאים. בפנים נאכלתי, בכיתי לבעלי אבל כלפי חוץ המשכתי לפרגן ולהיות שכנה טובה. אני מודה שלהיות חברה קרובה יותר היה לי קשה מדי. יום אחד, אחרי שנתיים ותשעה חודשים, קרה לנו הנס והריתי. אבל השמחה היתה קצרת מועד וההריון הסתיים בשבוע 7 והלב שלי התרסק לחתיכות. בדיוק כשאני הפלתי את ההריון הכל-כך יקר הזה, שכנתי ילדה תאומים בנים. את השבועות הבאים שאחרי ההפלה, וטיפול נוסף כושל שבא בעקבותיה, עברתי לצלילי בכי בלתי-פוסק של שני התינוקות שזה עתה נולדו ולא הפסיקו לבכות מעבר לקיר הסלון שלנו. לזרות מלח על הפצעים, מדי פעם גם הגיע שליח ונתן לנו פרחים עבורם כי הם לא פתחו את הדלת (זה קרה פעמיים). לא היה לאן לברוח - הייתי מזריקה - ושומעת בכי של תינוק, בוכה על בטא שלילית - ושומעת בכי של תינוק מעבר לקיר... ובכל זאת בלעתי את הדמעות, חייכתי והצעתי לה עזרה (למזלי היא לא היתה צריכה, כי אין לי מושג איך הייתי עומדת בזה). ואז קרה לי הנס האמיתי, והריתי גם אני עם תאומים בנים. ומאז אני לא מפסיקה לקבל ממנה בגדים מקסימים לתאומים, צעצועים יפים ואיכותיים, בייבי-סנס ומה לא. פתאום עברתי לצד שלה, וכל העולם התהפך ונהיה יפה. אז מה שדורה כתבה לך שההריון שאת רואה ומקנאה בו הוא לא על חשבונך - הוא לא רק נכון, אלא אף יותר מזה, את אף פעם לא יכולה לדעת מתי פתאום הנס יקרה גם לך, וכל ההריוניות מסביב יהפכו ממושא קנאה לחברות שיוכלו להעביר לך דברים לתינוק שלך שבדרך, לתת עצות טובות ולחלוק חוויות... גם לך זה יקרה, ולכולן כאן. הדרך כל-כך קשה וארוכה לפעמים, אבל חייבים לזכור את זה... יש אור בקצה המנהרה! (והוא לא של רכבת...) ((חיבוק))