רגשות קשים שמתגברים מטיפול לטיפול

הי, אני בת 29, עוברת מחזור שביעי של IVF. אני מרגישה שמטיפול לטיפול רגשות כעס וקנאה מתגברים אצלי מה שמאד לא מאפיין אותי. זה הגיע למצב שאני לא מסוגלת לראות פרסומות של אימהות ותינוקות, קשה לי מאד לפרגן לחברות בהריון או לחברות שילדו (על אף שאני מאלצת את עצמי לעשות זאת). אני מרגישה זוועה. האם מישהי מרגישה כמוני? ואם כן הייתי שמחה ללמוד דרך התמודדות נוספת.

היי תמר, המשותף בינינו שגם אני בטיפול מס' 7 נקווה שזה מספר המזל שלנו, גם לי כמובן יש צביטונת בלב וקנאה קטנה שאני רואה אישה בהריון אבל באופן כללי מטיפול לטיפול אני נהיית יותר ויותר אדישה...כנראה זו הדרך שלי להתמודד עם זה ופשוט להאמין שאני בדרך הנכונה וזה יגיע, איך עושים זאת? כנראה זה קשור לאופי האופטימי שלי וגם הרבה עבודה עצמית. שיהיה הטיפול האחרון והמנצח!! רומי

תמר היקרה, אני כל-כך מבינה אותך. עברתי 5 שאיבות ו-8 החזרות (לא כולל את כל ההזרעות והאיקקלומינים ושאר ירקות שהיו קודם) עד להריון המיוחל שהביא את סיוט חיי לקיצו והפך אותי לאמא לתאומים מקסימים. וגם אני מטיפול לטיפול הפכתי למיואשת ומרירה יותר. הלוואי שהייתי יכולה לתת לך פתרון להרגשה הזאת, אבל אין לי. מה שכן, יש משהו חשוב מאוד שכדאי לך לעשות, והוא: לנסות לסלוח לעצמך ולא להרגיש אשמה על רגשות הקנאה וחוסר היכולת לפרגן הכל-כך טבעיים ומובנים שלך. תביני, כשחברה טובה שלך מספרת לך שהרתה, ובמקום לקפוץ משמחה עד מרגישה אבן יורדת בגרון, זה לא בגלל שאת חברה רעה, או אדם רע. את לא כועסת על חברתך על מה שיש לה, את כועסת על מה שאין לך - ובצדק. המלצתי לגבי חברות קרובות היא פשוט לספר להן מה עובר עלייך. אמנם מי שלא חוותה בעיות פריון בעצמה לא תוכל ממש להבין אותך, אבל אם היא חברה טובה היא תנהג כלפייך ברגישות ובהתחשבות והכי חשוב - לא תפרש בצורה לא נכונה את היחס הצונן שלך להריון שלה ולא תקח את זה באופן אישי. מחזיקה לך אצבעות שהטיפול הבא יצליח, ואז החברות שנמצאות עכשיו בהריון או זה עתה ילדו יוכלו להעביר לך בגדים וצעצועים מגניבים מהתינוקות שלהם... זה בדיוק מה שקרה לי: שכנה דלת לידי, בחורה מקסימה, הרתה עם תאומים בזמן שאני הייתי בטיפולים, לראות כל יום את בטנה התופחת היה לא קל. ביום בו היא חזרה מבית החולים עם התאומים שנולדו לה אני עברתי הפלה מההריון הראשון אותו הצלחתי להשיג אחרי שנתיים ותשעה חודשים. תארי לעצמך שגם הייתי צריכה לקבל בשבילה ולהעביר לה באותו היום זר פרחים שאיזה שליח הביא כי הם לא פתחו לו את הדלת. את הטיפול הבא העברתי על רקע בכי התינוקות הבלתי פוסק ששמעתי מעבר לקיר... בגלל שהיא ובעלה כאלה נחמדים עשיתי מאמצים לחייך, גם אם זה היה מבעד לדמעות. אבל אין ספק שאם מצבי היה אחר הייתי יותר עוזרת לה ומשתתפת בשמחת גידול התינוקות החדשים. ואז סופסוף הריתי... גם עם תאומים בנים, ממש כמוה. ועכשיו התאומים שלי לבושים כמו נסיכים ומשחקים במשחקי פישר פרייס יוקרתיים, וכל זה ממנה - עובר אלי ישירות מהדלת ממול... אני ממש מקווה שגם לך זה יקרה בקרוב קרוב....

תודה על התמיכה ובטח יש לכן מושג עד כמה זה מחזק להרגיש שעוד מישהי מבינה בדיוק מה את עוברת. מה עשיתן בימים האלה ובשעות הנוראיות האלה שהרגשתן שהדכאון פשוט התיישב לו בגוף? לאן מתעלים את החרדה? מה עושים עם אינסוף מחשבות? מישהי כתבה בפורום הזה שהבעיה הנפשית גדולה מהבעיה הפיזית וככה זה גם אצלי כיוון שאני מתקשה למצוא עבודה רק מהחשש שאצטרך להתנצל כל פעם על היעדרויות ולהסביר את עצמי. פשוט נמאס לי ואני כל הזמן בבדיקות, נסיעות, טפסים ומירוץ מסוייט שאני לפעמים לא מבינה איך הגעתי לכאן.לחכות בתור, לריב עם פקידות, לבצע בדיקות, פשוט נמאס לי להתעלל בגוף שלי. אני עוברת טיפול פסיכולוגי טוב ויש לי בעל תומך להפליא, בית מקסים ומושקע והטיפולים צובעים הכל בשחור. משהו בי מרגיש מופסד, דחוי, נכשל, לא שווה. זה סיוט. התקופה הקשה ביותר בחיי! תמר.