איך מתמודדים עם הדיכאון ?

שלום, שמי שירן ואני בת 29 אוטוטו.. אני מניחה שלחלק מכן זה יראה צעירה מאוד אבל אני לא מרגישה צעירה בכלל.. אני ובעלי ביחד 5 שנים מתוכן שנתיים וחצי נשואים, בשנה האחרונה נכנסתי להריון פעמיים והפלתי פעמיים את העוברים . הרופא אמר שנפלנו בסטטיסטיקה הרעה. אני לא יודעת כל כך איך להסביר אבל אני לא מצליחה לצאת מהדיכאון.. אני לא מוצאת עבודה, כל החברות שלי הריוניות או עם ילדים אז אני לא מוצאת את עצמי לידן, המשפחה המורחבת לא כל כך תומכת.. ובעלי.. חוץ מלריב איתו ולכעוס עליו ועל כל העולם אני לא מוצאת משהו אחר לעשות.. אני לא מוצאת סיבה לצאת מהבית.. החברים התקדמו בנו משפחה יש להם תעסוקה ואני נותרתי מאחור. איך מתמודדים? איך מרימים את הראש מעל המים ?

קודם כל אני שולחת לך חיבוק ענק! בתור מישהי שנפלה בסטטיסטיקה הזאת גם ...איבדתי את הריון התאומים שלי בשבוע 14. הכאב היה עצום! וגם היום שנתיים אחרי אני נזכרת בהם לפעמים, ועל מה היה יכול להיות... אין לי פתרון קסם - פשוט להבין שכנראה זה לא היה אמור להיות שלך. ועם כל הכאב להבין שזה חלק מההיסטוריה שלך ומחכה לך עתיד אחר. זה אף פעם לא יעלם הכאב רק ידהה עם הזמן. לפעמים האנשים מסביב לא יודעים איך לגשת - ולכן זה נראה כאילו הם מתרחקים, כי אין תשובה נכונה - אם הם היו מרחמים עליך היית כועסת אם הם שותקים את כועסת. העבודה היא בינך לבין עצמך. לגבי הבעל - לפעמים אנחנו שוכחות שזה גם כאב שלהם - ואנחנו מתרכזים בתמיכה שלהם בנו כשבעצם צריך לתמוך גם בהם. הוא החבר הכי טוב שלך! אל תרחיקי אותו. נשימה עמוקה... להרים את הראש ולצאת לדרך. הבת שלי נולדה בדיוק שנה אחרי ההפלה. דברים טובים עוד מחכים לך :)

ראשית תודה על התגובות המעודדות. ובכל זאת הזמן עובר ושום דבר לא משתנה .. אני שנה וחצי מאז שאנחנו מנסים להביא ילד לעולם ואני אפילו לא בדרך לשם.. והדרך נראית לי כל כך ארוכה ובלתי אפשרית ... התחלתי טיפולים מאחר ואני לא יודעת מתי ימי הביוץ שלי. כבר מספר פעמים שאני מזריקה גונאל ואני מרגישה שההורמונים מוציאים אותי מדעתי,אני עצבנית ברמות קשות. לאחר יותר מחצי שנה של טיפול באקיקילומין וגונאל החלטתי החודש להפסיק, אני מרגישה שכל הנושא הזה השתלט על מי שאני.. אני לא מוצאת עיניין בשום דבר חוץ מהרצון לילד, עליתי במשקל בצורה דרסטית, אני עצבנית ויותר מזה אני לא רואה אור. מסביבי כולן בהריון , אין לי אפילו חברה אחת שיכולה להבין מה עובר עליי, או מישהי שאני יכולה להתייעץ איתה. אני מרגישה שהכמיהה לילד שינתה לי אצלי הכול.. מבחורה שמחה הפכתי להיות כעוסה ועצבנית, אני לא יודעת איך להחזיר את עצמי בחזרה.. איך להיות מי שהייתי בלי להרגיש כמו מישהי שנלקח ממנה משהו ועד שהוא לא ישוב היא לא תמצא מנוחה.