כמה מילים שכתבתי...- סתם רק בשביל לשתף...

בחודש הבא ימלאו לי 38 שנים ובדיוק באותו היום ימלאו שנתיים להפלה הראשונה שלי. אם מישהו היה אומר לי אז ששנתיים אחרי, לא רק שעדיין לא אהיה אמא, אלא שאפילו עדיין לא אהיה בהריון לא הייתי מאמינה ואולי טוב שלא קיים מישהו כזה שיכול להגיד את זה. אז מה היה לנו בשנתיים האלה? 3 הריונות; 3 הפלות; 0 ילדים; 5 הזרעות; הפריה אחת; 2 הרדמות כלליות; עשרות זריקות; כדורים; נרות; ספריי; 3 רופאי פריון (פרטי, בטח פרטי); 5 חברות (או בנות זוג של חברים) שנכנסו להריון (רובן כבר ילדו תינוקות מקסימים בינתיים והשאר- אוטוטו); אינספור בדיקות (שהתוצאה הספק משמחת ספק מתסכלת של כולן היא שהכל בסדר) חתונה וטיול לארה"ב (כי אולי דווקא כשאתעסק בדברים אחרים זה יקרה. אז זהו, שלא...); וכמובן- דמעות. הרבה, הרבה דמעות... אז עד מתי? עוד כמה אכזבות אצטרך לעבור? עוד כמה זריקות, טיפולים, רופאים, דאגות, לחצים ותסכול? מתי אוכל לראות שחקנית שמתראיינת בטלוויזיה על הלידה שלה מבלי להעביר בכעס ערוץ? עד מתי ארגיש תחושת נבגדות כלפי מי שכן הצליחה להיכנס להריון? מתי גם לי יגידו "בשעה טובה"? מתי האיחולים שכולם מסביב מאחלים לי יהפכו למציאות? עוד כמה אצטרך להוסיף לספירה למעלה ומה בדיוק? (רק לא עוד הפלה...). אולי זה טוב שאין מישהו כזה שיכול לענות לי על כל זה...

קודם ((((((((((((((מחבקת אותך חזק ))))))))))))))) מכירה את הספירות האלו כל כך טוב. גם אני הייתי סופרת. בטיפול הראשון אפילו ספרתי כמה דקירות דקרתי את עצמי. סתם בשביל השעשוע. המאד לא משעשע... תשובות? כפי שאת בעצמך יודעת - אין. הלוואי והיו. הרבה מאד סבל ודמעות היו נמנעות מכל כך הרבה נשים יקרות. יכולה להציע לך הרבה חום ואהבה, ויודעת שעם התמדה - משיגים את המטרה. יש פה בנות בפורום שלא הרפו, ובסוף הגיעו לילד על הידיים. המסע לא קל. נכון. אבל אם הנחישות קיימת, הכח ימצא בתוכך. אנחנו פה בשבילך. לילה טוב