עוד צעד קטן למטרה...

ביום חמישי הייתי אצל הרופא...ברוך השם יש דופק :) עדין מתקשה להאמין ולהתחבר כל כולי להריון הזה. מפחד לצפות / לקוות / להאמין ואז להתאכזב / לכאוב. אני אפילו לא מספרת לחברים, פשוט לא מסוגלת...ניתן לזה עוד קצת זמן. בינתיים עוברת שלב שלב צעד צעד :)

מאוד שמחה לשמוע, ומבינה כל כך את החשש. בינתיים עדכני אותנו. עם החברים חכי עוד קצת, עד שתרגישי בנוח (אני חיכיתי המון)

הקטע המצחיק שעל התאומים סיפרתי אחרי שקיפות עורפית בשבוע 13 ואחרי כמה ימים היתה הפלה... מבחינתי שיבינו לבד :-)

אצלי אחות אחת וחברתי הטובה ידעו כל שלב בטיפולים, אז להן סיפרתי מהבטא הראשונה והן ליוו כל בדיקה וכל חשש - אבל זהו. לאחותי השנייה ולחמותי סיפרנו רק אחרי הסקירה המוקדמת. התכוונתי לספר בערך אז גם בעבודה (התחילה לצאת לי טיפה הבטן) אבל אז התחילו לי דימומים (שליית פתח), וחוץ מהבוס שהרגשתי שאני חייבת לו הסבר על היעדרויות מאוד פתאומיות, דחיתי ולא סיפרתי עד שבוע 17-18. בהיריון הראשון לא סיפרתי בעבודה ולרוב העולם עד אחרי מי השפיר,כלומר קרוב לשבוע 20.... ולמשפחה שלי בחו"ל (יש הרבה בלי עין הרע) סיפרתי רק בחודש האחרון. אם הם כבר לא רואים אותי, אז החלטתי שאין בהילות. בקיצור, אני קיצונית בעניין, ומאמינה שכל אחת צריכה לעשות מה שעושה לה טוב

היתה לי תחושה חזקה שאני חייבת להכנס לפה אפילו ל 30 שניות....!!!!!!!! &&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&& אף מילה לא יותר. מאושרת מאד מאד מאד מאד מאד לשמוע!!!!!

אנחנו מתגעגעות! מה נשמע