היי אחיות, קרן, נועה, נורית, עדי והבנות

כל פעם כאילו לא היה מתאים לי הזמן לשוחח עם בעלי ולקבוע תכנית פעולה עכשווית (אחרי שבוע שעבר) אבל בשישי בערב שכאילו הכי לא מתאים, סיפרתי לו מה שהיה. ואמרתי , לא יודעת מה לעשות. הראש יודע אבל אני שפוכה לגמרי. ובעלי אמר לי בפסקנות. בואי נצא לדרך. קבעי פגישה. אין לנו שנים לחכות. בואי נחשוב על הילדים שלנו גם. אנחנו כבר לא הכי צעירים. אבל הנה הדבר הכי מדהים שהוא אמר- אני לא מוותר על ילד מהביציות שלך. בואי נעשה ילד. תהיה לנו משפחה. את תחזרי להיות אישה מאושרת. ועוד יהיה לך זמן לעוד טיפולים או נסיונות. מי יודע אולי הגוף שלך ישתנה. אבל אם נלך הפוך, יהיה לנו ילד אחד, וגם אולי, וכבר העברנו זמן במאבק. בואי, בואי נקבע תור ונלך על זה, אין מה לחכות. אז זהו, סוף סוף הרגשתי שהככככללל על השולחן פתוח. בשבת בערב נבלתי קצת , בהיתי המון בחלל וכל הזמן ירדו לי דמעות ובכל זאת הוא הקים אותי ויצאנו החוצה לנשום אויר צח. דיברנו על זה שאולי נחכה עד שתעבור שנת נישואים, כאילו "לא להכנס לזה" אבל הוא אמר לי: את לא שמחה, למה זה טוב לחכות? להיפך, נתחיל תהליך עוד עכשיו. תראי מה הוא אמר : "אל תצרי לעצמך עוד חרטות" וזהו. הנה שבוע חדש. רק חבל שאני לא מצליחה לקום בבוקר. טוב , בסוף קמתי ואני אכן אקבע היום תור, גם אם זה הדבר היחיד שאעשה היום. מישהי שעברה תרומה אמרה לי, תעשי יום חג מהיום הזה שאתם הולכים לייעוץ. תרקאי את זה כיום הראשון בדרך למשפחה. קרן אהובה קראתי מה שכתבת... כן זו לגמרי התמונה שאני רוצה לראות... אבל ההשלמה לא מגיעה קרן. הרחמים העצמיים לא עוזבים אותי. הראש יודע מה צריך ךעשות אבל אני מרגישה כל כך חלשה ובאוויר והכל מתערבב לי... כמובן שהחיים מורכבים ויש עוד בעיות אחרות... כמו כן הפסקתי לדבר עם משפחה וחברים... גם זה סימפטום ידוע. אז בסוף קמתי ולאט לאט אני אאסוף את עצמי ואתקשר. אני לא יודעת אפילו באיזה רופא לבחור בהדסה.

לדעתי מצוין שבעלך לוקח את ה"פיקוד" כאן, ואני מסכימה איתו לגמרי, למרות הקושי. יהיה טוב!

פרופסור לאופר

נראה לי שאת צועדת קדימה ממש כל פעם את עושה עוד ועוד צעד. ממש נראה שאת הולכת קדימה, לא יושבת בחיבוק ידיים. אני הראשונה שמבינה מזה רחמים עצמיים, אווויייי איזה כיף זה, להתרפק על הכאב לרחם על עצמנו. וואאאווו ווואווו לאחרונה הבנתי כמה שזו מלכודת דבש! זה לבסוף שואב ממך את כל האנרגיות הטובות זה משאיר אותך מרוקנת חסרת יכולת לפעול באופן נמרץ זה מרוקן את השמחה ולא משאיר לה מקום! זה מביא איתו עוד רחמים עצמיים ועוד כאב ממש מדבק ומתרפס על העונג הזה של המסכנות. ממי הייתי שם ריחמתי על עצמי, מה יצא לי? עוד שנים שבזבזתי עוד עכירות במצב הרוח ועוד פחות עשייה ושמחה. לא שווה! שזה לא יהיה המקום שלך! קומי! תגידי השם בעזרי אני אנצח את זה! שאבי כוח תשמחי מתוך מה שיש ותצעדי בראש זקוף וגוף איתן. זו משימה ואת תשלימי אותה!

כן אני בדיוק שם וכנה שזה טובעני נורית!!!! טובעני! אני עושה בזכות התמיכה של הבנות- שלכן ושל בנות שעברו תרומה. אני עושה למען בעלי שבלעדיו הייתי מתחת למיטה, אבל פיזית, רסק. אני עושה כי אמרו לי- קבעי תור כמו רובוט, אחר כך תחזרי הבייתה לחשוב. וגם היצר החייתי הארור הזה להיות אמא. איזה מילים חזקות נוריתוש תודה יקרה. מנסה לקום...