שופכת את הלב..

היי, חייבת ליפרוק את אשר על ליבי... רע לי, קשה, כואב מתסכל... יש בתוכי סערת רגשות, הדמעות פורצות החוצה לפחות פעמיים ביום, אחרי כל זריקה חצי שעה של בכי.. כמו ילדה קטנה.. פתאום רגישה ושברירית, כבר לא חזקה ומובילה, כאילו פתאום ניגמרו הכוחות, פתאום בא לי להרים ידיים ולהפסיק הכל.. למרות שזו הפרייה ראשונה, ואני חוצפנית אולי שאני מתלוננת אבל כבר 4 שנים שאנחנו מנסים.. פעמיים ניכנסתי להריון ספונטני, והיו הפלות, אחר כך פתאום האיכות של הזרע גרועה, אז הולכים להזרעה, הזרעה הראשונה,יש הריון שבוע 7 עוד פעם הפלה.. 5 חודשים אחר כך, הזרעה שנייה, יש הריון שבוע 5, הריון כימי.. מאז כבר עברה לה שנה, עוד שתי הזרעות שלא הצליחו, והולכים להפרייה, עברו שבועיים מתחילת הדיכויי וזה ניראה כמו נצח.. כל כך מקווה שזה יצליח, שיקלט ההריון, שיחזיק מעמד.. שאני יזכה סוף סוף לחבוק את התינוק שאני כל כך מחכה לו... שאני יהיה עייפה מלקום בלילה להאכלה ,ולא עייפה מטיפולים ומהזמן שעובר.. איך הכל השתנה, לפני 5 שנים ילדתי את ביתי הבכורה ברוך השם שיש לי אותה, בהריון טיבעי, קל ומוצלח, ואחר כך כל ניסיון כושל.. אני לא רוצה להישמע מיתלוננת כי תודה לאל שלפחות נתן לי נסיכה יקרה אחת, אבל באמת שקשה לי... אף אחד לא מבין מה אני עוברת.. מרגישה שאבדה לה שימחת החיים, שהעצב מישתלט, שהסבלנות ניגמרת, שהריקנות גוברת.. שוב תודה לאל על מה שיש לי ועל הילדה הניפלאה שיש לי, אבל לישמוע ילדה בת 5 ששואלת כל הזמן למה אין לה אחים זה כואב, זה מתסכל, הלוואי שעוד ממש ממש מעט זמן אני יוכל להגיד לה בביטחון מלא, את יודעת מה יש לאמא בבטן... מקווה לבשר בשורות טובות ואשתדל להיות אופטימית:) מאחלת לכולן הצלחה רבה, הריון תקין ומשעמם 9 חודשים, והכי חשוב, שנצא כולנו מהמסע הארוך והקשה הזה בידיים מלאות, וחיוך קטן ומתוק מתינוק שיגרום לנו לשכוח את כל הקושי שעברנו ולחשוב, זה היה שווה את זה.. שיהיה ערב טוב ובשורות טובות(~:

לפני הכל - - - ((((((((((((((חיבוק ענקקקקק))))))))))))) נראה לי שאת צריכה אותו יותר מהכל... וואו, אכן דרך חתחתים עברת עד עכשיו. את לא צריכה להתנצל על זה שיש לך אחת בריאה ושלמה בבית. אני לא חושבת שהכמיהה לילדים משנה כמה יש או כמה עדיין אין. גם לי יש ילד בבית (גם מהפריה, ועכשיו בהריון) והרצון לילד נוסף אפשר להגיד היה אפילו יותר גדול מלפני שנהייתי אמא. לגבי ההפלות שקרו, האם עשית בירורים ובדיקות מצידך למה הם קרו? עשית בדיקה לקרישיות יתר? צילום רחם או לפרסקופיה? בת כמה את? איך הפרופיל ההורמונלי? יפתי, הדרך היא באמת באמת קשה, אבל יש לך הרבה מאד יתרונות: הרית וילדת ילדה בריאה, הרית שוב, ואפילו שהיו הפלות זה אומר האת עדיין יודעת לקלוט הריונות וזה נפלא! לא הרבה בנות מצליחות להרות מהזרעות ואפילו יותר מפעם אחת! כל מה שאת צריכה זה את העובר הנכון והמדויק בשבילכם שיעשה את העבודה וישאר לאורך כל הדרך. וזה יקרה בטוח! שיהיה טיפול מעולה, מדויק, מוצלח, ראשון ואחרון בהחלט!!!!!!!

אכן הייתי צריכה חיבוק (אפילו שהוא וירטואלי) ואוזן קשבת.. אז תודה! לגבי השאלות שלך, אני בת 27 ,עשיתי בירור הפלות חוזרות מקיף ביותר אצל טובי הפרופסורים.. הכל תקין! אין המלצה חד משמעית מה כן או לא לעשות בהריון הבא. אחד אומר קלקסאן, השני פרגניל, השלישי את שניהם.. כל אחד ודעתו שלו. עכשיו מי שיחליטו זו היחידה המטפלת. זה בידיים שלהם. לגבי לפרוסקופיה לא עשיתי, איזה בדיקה זו? עשיתי היסטרוסקופיה, מה ההבדל ביניהם? שיהיה המשך יום ניפלא:)

לא קל למצוא את המילים הנכונות שיביעו תמיכה אחרי שקוראים את הסיפור... לא קל למצוא את הנחמה או האופטימיות אחרי כ"כ הרבה מכשולים ואכזבות. ואולי זה תמים - אבל נשאר באמת לברך - על הקטנה שיושבת בבית (יש כאלה שעוד אין להם אותה ) ועל הזוגיות ועל הגוף שמנסה כל פעם לעזור .. ונשאר להאמין - שזה אוטוטו קורה! הרי זה חייב לקרות! אין דרך אחרת! שולחת חיבוקים מרחוק ((())) זה הדבר הכי קרוב לנחמה שיש ...

תודה! אכן חייבים לחשוב שזה אוטוטו קורה, כי באמת אין דרך אחרת וזה חייב ליקרות! נישאר רק להיות אופטימים ולקוות לטוב, ולהאמין שהכל בידי שמיים. מאחלת של שוב הריון תקין ומשעמם ובשורות טובות, שיהיה לך יום מקסים!

אני כל-כך מבינה על מה את מדברת. גם אני מרגישה ככה. גם אנחנו מנסים כמעט 4 שנים. עם הריון אחד ספונטני (לא ברור איך זה קרה) אך היתה הפלה בשבוע 7... גם אצלנו פתאום הזרע נחלש והיה ממש גרוע, ופתאום הוא השתפר. איקקלומין, גונל, צטרוטאייד, אנדומטרין, קרינון, אוביטרל, אסטרופם. מה עוד שכחתי... כמו בית מרקחת אצלי בבית... חמש הזרעות שנכשלו. והדמעות. הדמעות. הדמעות. הנסיך שלי בן חמש. הוא כבר הפסיק לשאול מתי יהיו לו אחים ואחיות. כששואלים אותו הוא עונה מה פתאום, אין לי אחים, אני בן יחיד - וזה כל-כך כואב לי ועצוב. אני מנסה להיות שמחה בחלקי, וכועסת על עצמי שלא מצליחה לשמוח. ומנסה כל-כך כל-כך להכנס להריון. זה דופק את החיים, את הקריירה, את היחסים עם חברים, עם הבעל, עם ההורים. המצב רוח הזה בלתי נשלט, הוא משתלט עליי ושולט בי. מרגישה שאיבדתי את עצמי בתוך הסרט הרע הזה. ומתפללת שזה יגמר. אני כבר בת 37 ואין לי הרבה זמן. לא שזה מנחם, אבל אני במצב שלך, ובטח יש עוד כמה... רק שיהיה לנו כוח להתמודד עם זה ושמחה בלב, מידי פעם...