הקושי

מה עושים כשאין כבר כוח. איך אפשר להכיל את כל התחושות האלו – את חוסר הצדק, את התסכול, את המרירות והקנאה, את החרדות העצומות מזה שזה לא יצליח, או שיצליח אבל נשלם על זה ביוקר. כבר ארבע הפריות. אין מוקפאים. שום דבר לא נקלט. ועכשיו הוסיפו לנו את הכתבות על המחקרים החדשים והמפחידים על 40% סיכון מוגבר לחלות בסרטן. ז"א שזה לא רק שתצטרכי לסבול בשקט ולחכות שמשהו טוב יקרה, לעולם לא תדעי אם לא ירית לעצמך ברגל תוך כדי. איך אפשר לשרוד את זה בכלל. אני כבר לא יודעת. לא מצליחה לחיות את חיי. גם בן זוגי לא ממש מצליח. הכל קפוא. הנשימה נעצרה. אני מנסה לפתח גישה חיובית יותר. מנסה בכוח לא לשקוע. אבל איך, איך אפשר. ומי יודע עד מתי?

אני באותן תחושות בלתי פתורות. לא מפסיקה לחשוב ולחוות את הכאב הזה. אני כבר 5 שנים בטיפול וכלום לא נתפס. ואין אף תשובה. אנחנו גם בלי נשימה, הגוף כואב מעוצמת הכאב ורק שורדים את היום-יום. הסיכון לחלות בסרטן הוא נתון איום וקשה כ כמו שכתבת אנחנו לא רק עובדות בפרך עבור ההריון שלנו, העבודה הזו הא כמו יריה ברגל, כשאנחנו מודעות לסיכונים הכרוכים בכך. אין לי נחמה עבורך, רק לומר שאם אין לנו שליטה על כל זה, אז חשוב בתוך כל הכאוס הזה לשמור על הבריאות שלנו (אם זה להיבדק באופן קבוע ולא להזניח, לאכול כמו שצריך, לטפל בעצמינו). אנחנו חייבות להמשיך לחיות, רק עם תשומת לב ומודעות, אחרת נקפא ונפסיק לחיות. אני מבינה אותך ואת כל כך לא לבד. נועה.

היי נועה, תודה על מילות התמיכה. כואב לי לקרוא את מה שאת מתארת ואני חשה הזדהות גדולה. הלואי ולא היינו במצב הזה, אבל זו המציאות ונקווה שהיא תשתנה לטובה כמה שיותר מהר. אני עכשו לפני הטיפול החמישי ומלאה בהתלבטויות של אם ואיך להמשיך קדימה. מצד אחד רוצה לעצור ולחשוב ולנוח ומצד שני לא מרשה לעצמי (כבר לוקחת גלולות). אפשר לשאול מה הרקע לאי פוריות אצלכם ובני כמה אתם? בהצלחה רבה. לילך.

זה מאד קשה, מאד מאד מאד קשה להתמודד עם היום- יום, עם ההריונות מסביב, עם השאלות של הסביבה, עם הכשלונות ועם ההפחדות של המדיות השונות. אז דבר ראשון שקל לעשותו- קחי את מה שנכתב בעיתון בערבון מוגבל ומעלה. שאלי את הרופא שלך וחפשי מידע באינטרנט ואל תסמכי על כתבות פופוליסטיות! ודבר שני, וזה אולי קשה הרבה יותר- תרשי לעצמך! תרשי לעצמך לקנא ותקבלי את עצמך ככה. זה כל כך טבעי וברור שהרגש הזה יתעורר. ובהחלט, אם את מרגישה שהתסכולים קשים לך, שהכאב חונק, שאין לך יותר כוחות להכיל הכל ולהתמודד עם הרגשות הללו- ממליצה מאד מאד לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג טוב. אם שניכם מרגישים מרוקנים וקשה לכם להעניק כוחות אחד לשני זה בדיוק הזמן לקבל עזרה מבחוץ. אין כאן שום בושה. להפך. לדעת מתי לפנות לעזרה זו דווקא בגרות. אחד הדברים, אחד מני רבים האמת, אבל אחד הדברים הקשים מנשוא בטיפולים הוא שאף פעם לא יודעים- עד מתי. זו השאלה ששאלת וזו השאלה שתמיד נשארת חסרת תשובה. אם היו אומרים לך- בעוד חודש, בעוד שישה חודשים, בעוד שנים עשר חודשים- היית יודעת כיצד לגייס את הכוחות ולחלק אותם. אבל אנחנו אף פעם לא יודעות עד מתי. וזה כל כך קשה! אבל, לילך יקרה, יום אחד זה קורה וזהו. יום רגיל שבו פתאום זה קורה. וגם לך זה יקרה!!! מקווה בכל ליבי שזה יקרה ממש ממש בקרוב. את יכולה למצוא כאן תמיד אוזן קשבת, הבנה והזדהות. ((((((((((((((((((((())))))))))))))))))))))) דורה.

היי דורה, את צודקת, אחד הדברים הקשים בתהליך הזה הוא חוסר הידיעה מתי ואם ואיך זה יסתיים. זה הגורם העיקרי לכל החרדה, חוסר השקט והייאוש. אני מאוד מקווה שהיום הזה, יום רגיל שפתאום זה קורה, יגיע מהר, אצלי ואצל כל שאר הממתינות. אני מאוד מנסה להתמודד עם הקושי, הריקנות והחרדה. כבר הולכת לטיפול פסיכולוגי (ובשבילי זה אכן עוזר), ומנסה לא להאמין מיד לכל מה שמתפרסם בעיתון. לגבי זה אגב, העניין הוא שאף רופא לא שולל זאת לחלוטין, אף אחד בעצם לא יודע לומר לך אם המחקר הוא נכון או "שהנטיה המוגברת לסרטן מקורה באי הפוריות ולא בטיפולים". אם הם לא יודעים, איך אדע אני? אז אני מנסה לעצום עיניים ולהתעלם מזה, להמשיך בטיפולים למרות שאני יודעת שכככל הנראה יש קשר בינם לבין סרטן, 40% או לא 40%, אבל זה לא קל להתעלם מזה. תודה רבה על התמיכה ועל האוזן הקשבת. כל הכבוד שאת מצליחה להמשיך ולהתמסר לבנות הפורום. זה מעורר הערצה. תודה :-) לילך.