עצובה

זהו, עכשיו סופית אנחנו הזוג האחרון בחבר'ה שעדיין אין לו ילדים (וגם שום דבר ש"מתבשל" עדיין)... ורע לי עם זה כל כך. אנחנו כבר 3 שנים בסרט הרע הזה של נסיונות וכשלונות, נסיונות וכשלונות, והכוחות כבר נגמרים. אתמול בלילה לא הצלחתי להרדם כי שחזרתי לעצמי איך בשלוש השנים הללו הלכתי והתנתקתי לאט לאט מכל הסביבה שלי והפכתי ל"זאב בודד" שמתמודד לבדעם כל הצער והכאב. וברור לי שזה לא מועיל- לא לנשמה וגם לא להצלחות של הטיפולים כשמנותקים מכל העולם ומסוגרים בעצמך, אבל מה לעשות שברגע שלמישהי מתחילה לבצבץ בטן אני מרגישה שכבר אין לי על מה לדבר איתה? שלא לדבר על כל החברות ה"מסכנות" שלי שלא ישנות ימים ולילות כי לילד יש שפעת או שיניים ... מה אפשר לעשות? לנסות לשמור על קשרים ולהגיע לכל האירועים החברתיים למרות שבתוך הלב מרגישים שעומדים להתפוצץ? או להמשיך לנתק את עצמי מהעולם באיטיות ובשיטתיות? אני מצטערת על ה"שפיכה" אבל אני באמת כבר מיואשת. הלוואי שהשנה הזו יהיה סופסוף טוב, לכולם. שירלי

.................מילותייך גרמו לי להיאנח לנוכח ההבנה העמוקה של החרדה, הייאוש והלחץ הסביבתי שלך.. אני חושבת שפחות או יותר זה מאפיין מאד בולט אצל נשים הנמצאות בטיפולי פוריות בייחוד אצל אלה המטופלות על פני זמן ארוך מאד. זה מרגיש שאנחנו תקועות בנקודת זמן אחת, כאילו לא מתפתחות וזאת בהשוואה לאותם זוגות החיים ומתפתחים בחייהם באין-מפריע...מקימים משפחה, לא צריכים צריכים לשלב בלו"ז הצפוף גם את בתי החולים וכל מה שכרוך בכך.. העניין החברתי הוא סוגייה מאד קשה ואת מגיבה בעיני ממקום טבעי שנפגע לנוכח כשלונות רבים לממש את ההורות..לצערי, אין לכך תרופת פלא, כך שכל אחת בסוף מתמודדת בדרך בה היא מרגישה הכי טוב. ואם עכשיו הכי טוב בשבילך הוא לשמור על מרחק, גם אם המחיר לא פשוט, אז בדיוק מה שתעשי. מגיע לך למצוא לך פינה משלך, בה תרגישי בטוחה ורגועה. התבודדות לעתים מהווה מקום מקלט ללקק את הפצעים ולהתייחד עם עצמינו עד יעברו כל הכאבים הנפשיים. את תחלימי, אני בטוחה, וכשתהיי מוכנה, יהיו לך גם משפחה וגם חברים משלך, אותם תצרי במו ידייך. .... את לא לבד! מבטיחה שיגיעו גם ימים טובים יותר. דניאל.

אני קוראת את המילים שלך ונחנקת בגרון, זה כל כך קשה כשכל כך הרבה חברים ומשפחה בהריון ויולדים מסביבנו ואנחנו לא יודעים איך לאכול את זה, איך להתמודד, מה לעשות אני ועוד הרבה כמוך מרגישות את זה וחוות את זה ביום יום הדרך היחידה להתמודד עם זה, זה לעשות מה שאנחנו מרגישות, אם אנחנו מרגישות צורך להתרחק קצת, אז להתרחק, מה שהלב אומר זה מה שצריך לעשות לא יהיה קל, הדרך קשה מאד, אך בסוף נמצא את הדרך להתמודד ולהצליח להגשים את המטרה. שולחת לך חיבוק גדול ומאחלת לך מכל ליבי שתהרי בקרוב ושתבשרי לנו בשורות טובות וכך גם כולנו כאן כמו שדניאל אמרה: "הלואי שהשנה הזו תביא איתה סוף טוב לכולם"