אכן כתבה מעניינת, אבל מאוד סטראוטיפית לטעמי

זו אכן אופציה מעניינת להגיע למצב של היפנוזה, לא רק בסיאטאציה של אימוץ, אלא לכל מי שחווה טראומה מכל סוג שהיא, במיוחד בשלבים הראשוניים של החיים. כ"ילדה"מאומצת בעצמי, אני מרגישה שהמאמר עושה הכללה גסה ומציג את המאומץ כאוכלוסייה בעלת מאפיינים מאוד ברורים ואף קיצוניים במקצת לדעתי. (הפרעת התנהגות?לא הייתי קוראת כך למרד נעורים האופייני לגיל ההתבגרות, גם אם הוא סוער במיוחד)כמטפלת רגשית(מטפלת באמצעות אומנויות)אבל גם כמטופלת בעצמי, אני יכולה לומר שהדבר הרבה יותר מורכב, מעניין ועמוק מהדרך בה הכותבת שרוצה מאוד למצוא סוג אוכלוסייה ייחודי להיפנוזה מציגה את הדברים. המבנה הנפשי של כל מאומץ שונה בהתאם לסביבה בה שהה לפני האימוץ, לגיל בו נמסר לאימוץ ולמשפחה שקיבלה אותו, שכמו כל משפחות אחרות, אף היא יכולה להיות קריטית בסיפוק הצרכים של התינוק.התחושה היא שכאילו משפחה ביולוגית מקבלת "מוצר מוגמר"ואין לה שום השתתפות בעיצובו, כאילו "אם אתה מאמץ אח שלי,תדע שהולך להיות לך ילד:חסר ביטחון, בעל הפרעת התנהגות,וכו'" אה!ועוד משהו שהכותבת מציינת באופן חד משמעי והוא שכל מאומץ לא ינום ולא יישן עד שלא יתחקה אחר הוריו הביולוגיים, או משהו בסגנון הזה.. מאיפה הקביעות הכל כך יהירות הללו? ברור שלהיות מאומץ אינו פרט שולי שאתה נושא עימך בחיים,אבל עדיין יש משקל משמעותי למשפחה המגדלת שהיא המשפחה האמיתית עבור רוב המאומצים שאני מכירה, שיש להם הרבה נושאים שמטרידים אותם שבגללם הם לא ישנים, מלבד החיפוש הרומנטי כמו בסרטים האמריקאים, אחר אם/אב ביולוגי. לגבי ההיפנוזה כשיטת העלאת חומר מודחק מהעבר, נראה לי יותר משמעותי להתמודד עם החומר הזה בטיפול מסוג פסיכותרפיה כלשהי, שגם נעזרת בטכניקות להעלאת חומר ראשוני לא נגיש, אך במקביל מעניקה את האפשרות לבחון את הדברים ולראות כיצד הם משפיעים על חיי היומיום של המאומץ/נפגע הטראומה, זה הרבה יותר חשוב ומועיל בעייני בטווח הרחוק, מעבר לרצון שיש לכל מאומץ לדעת..

hpv