תלות בשד

לאלן שלום, בני בן 8 וחצי חודש. יש לי בעיה. לא הצלחתי ללמד את בני הרגל של ללכת לישון. אומרים שצריך לעשות ריטואל קבוע אבל לי אין את האופציה הזאת כי אני מגיע איתו הביתה מאוחר. בכללית מידי יום אחרי העבודה אני אוספת את בני מהפעוטון והולכת איתו לסבא (אבא שלי) ומחכה שם עד שהבעל מגיע מהעבודה לקחת אותי והילד הביתה, זה יכול להיות 20:00 וזה יכול להיות 22:00 ואף מאוחר יותר. אני עושה לילד אמבטיה אצל אבא שלי ויש לו גם פינה למשחק. עקב כך ובהתאם לזאת בני התרגל להירדם על השד, תוך כדי הנקה. וגם כשאנחנו בבית הוא אינו מסוגל פשוט ללכת לישון במיטה שלו, הוא זקוק לי...אני נכנסת איתו לחדר שלי וכך הוא הולך לישון תוך כדי יניקה ואז הוא משחרר...ואני מסוגלת להעביר אותו למיטה. אבל זה כנראה לא שיטה נכונה. ובעלי כבר מאס בדרך זאת ורצה שאני אקנה לתינוק מוצץ. אני אישית לא תומכת נלהבת של מוצצים. מה לעשות? כיצד אפשר להרגיל את הילד לישון מבלי לצרוך את השד? שלך, אורלי

היי אורלי, אל דאגה!! את לא לבד. יש המון תינוקות שהולכים לישון עם השד. בעצם זה הדבר ה"אמיתי" ולא מוצץ מלאכותי. מוצץ הוא תחליף לשד ולא להיפך. תינוקות שנזונים (תזונתית ונפשית) מהשד לא זקוקים לאביזרים מלאכותיים. ייצר המציצה נמשך עד גיל שנה וחצי עד שנתיים שזה התקופה הטבעית להתחיל לחשוב על גמילה. מה שאת מתארת הוא טבעי לחלוטין. התנאים שיש לך לא כל כך מאפשרים "רוטינה" או "ריטואלים" - אולי זה טוב לאנשים במצב אחר אבל לי לא נראה שיש יותר טוב מאשר תינוק שמסתגל לכל תנאי שמנחיתים עליו. אלה החיים הספציפים שלכם. אם לא טוב לתינוק אז זה משהו אחר. בינתיים יש לו חיים שונים ממילא. ברגע שהוא נמצא במסגרת המונית (2 ילדים זה כבר המוני עבורו כאשר אין לו את ה"אחת על אחת"), מועבר ממקום למקום - הדבר היחידי שמהווה ביטחון ויציבות עבורו זו את וההנקות. זה מה שנותן לו כוחות להמשיך - לא עוד דבר להחליף אותך או את בן זוגך. המציאו מוצצים לתינוקות שלא זוכים לשד. כי אין להם מענה ליצר המציצה באופן טבעי. התקופה הזאת תחלוף - יום אחת בהיר הוא יהפוך ויעשה "עצמאי" ועד אז הוא אמור להיות תלוי בך. נראה לי שמפעילים אליך לחץ וזה לא כל כך בא מעצמך. אולי אני טועה. לכי לפי האינטואיציה. למה מוצץ שהוא מקבל כל הרבה מעבר ל"גומי": מהיניקה? מספיק שעות הוא נפרד ממך במשך היום. שנה טובה! אלן

בעלי. לא מרוצה. הוא אומר שזה עונש לתינוק שהוא לא יכול ללכת לישון בלעדי. וגם אני לא בטוחה עם זה כל כך טוב עם הוא לא יודע איך ללכת לישון לבד...למרות שהוא כן יודע כי במכונית הוא מקשקש עד שהוא נרדם...אבל בבית הוא תמיד צריך אותי. בעלי אמר שלא מעניין אותו מה התשובה שאני מקבלת, שהוא רוצה שאני ארכוש מוצץ. זה קצת מקשה עלי כי זה אומר שאני לא יכולה לעשות דברים אחרים, אבל אני יכולה להתמיד עם זה רק עניין של שנה וחצי שנתיים. אני חייבת להודות, שאני בדילמה. אני לא אוהבת מוצצים, מצד שני אני לא רוצה ליצור מצב שהתינוק אל יודע להיות עצמאי. שלך, אורלי בפעוטון, הם נותנים לתינוק גם בקבוק וגם מוצץ בכדי שילך לישון ואין טעם לדבר איתם הם עושות מה שבראש שלהם. הם חושבות שהם יודעות יותר טוב ממני בגלל הניסיון שלהם.

שלום אורלי ואמהות אחרות. אני אמא לפעוטה בת שנתיים ושלושה חודשים. הבעייה שלך מוכרת לי היטב ומקרוב... לפחות על-פי נסיוני הפרטי יש לי בשורה רעה ובשורה טובה. גם אני, כמוך, הרגשתי שאיני נוהגת בצורה נכונה, כשהבנתי שבעצם אני מונעת מביתי את היכולת ללמוד להרדם בכוחות עצמה. (כמובן בסלקל באוטו היא נרדמה בשניות...) לא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין מה יקרה אם אני לא אתן לה ציצי כשהיא בוכה מעייפות ורוצה לישון. בערך בגיל שנה החלטתי שאני עושה את הצעד הגדול ומנסה להרדימה בכל דרך אפשרית אחרת. התייעצתי עם רופא ילדים, אחות בטיפת חלב וכמה מחברותי המנוסות, וכולם הבטיחו לי שאם אהיה החלטית מספיק הילדה תבין לבסוף שלא יעזור הבכי והיא תתרגל להירדם ללא ציצי, והצ'ופר האמיתי יהיה גם שתפסיק לקום בלילה ליניקה. ועשיתי ה-כ-ל. הקראתי סיפורים, ליטפתי, חיבקתי, שכבתי לידה במיטה, הבאתי אותה למיטתי אבל היא בשלה - בבכי קורע לב מביטה עלי בעיינים של "את יודעת בדיוק מה אני רוצה..." ברוב הפעמים נשברתי כבר אחרי פחות מדקה ושוב מצאתי את עצמי מניקה עד שעיניה הקטנות היו נעצמות... זוהי הבשורה הרעה. אני לפחות לא הצלחתי בגיל כזה לגמול אותה מ"ציצי ולישון". ועכשיו הבשורה הטובה. לקראת גיל שנתיים, כשהילדה כבר מדברת שוטף ומבינה הכל הסברתי לה במילים הכי פשוטות שבלילה הציצי של אמא עייף/כואב/ריק/צריך לנוח וכו' ובכלל הרבה יותר כיף להירדם עם פינוק וסיפור. היה לה קצת קשה לקבל את הרעיון המהפכני אך להפתעתי הרבה היא הבינה ופרגנה והיום למרות שהיא עדיין יונקת היא נרדמת בלילה ובצהריים בעצמה וללא בעיות וגם ישנה הרבה יותר טוב בלילה. ומוסר ההשכל: להצטייד בהמון סבלנות. הם יודעים הכי טוב מה טוב בשבילם...

היי בת-שבע, תודה עבור הסיפור המרגש שלך. אני מסכימה איתך שהם יודעים מה ומתי טוב להם השינויים והמעברים שלהם בחיים. הבעייה היא שאנחנו לא יודעים ויש לנו ציפיות מהם שלא תמיד מציאותיות. לא כל ילד זוכה להבנה כמו שאת מתארת. אולי בפעם הבא יהיה לך יותר קל. אלן