שיבור על מוות

סבתי בת 80 צלולה אך עם בעיות גופניות רבות (עיוורת, מתקשה לשמוע) ומרבה במשפט "מתי אני כבר אלך מכאן..." ולספר על חבריה ההולכים ומתמעטים. אני מתלבט איך להגיב לכך. האם לפתח איתה את הנושא, לשאול אותה האם היא חוששת וכד' או שאולי זה יגרום לה להרגיש שאני חושב על הנושא, שמותה קרוב או אפילו שאני מחכה לכך...

דרור שלום. אתה מתאר מצב בו סבתך מאבדת את חוש הראיה והשמיעה שלך. זהו מצב קשה, מכאיב ומתסכל ביותר. במיוחד עבור אדם צלול וחושב. מצב זה יכול לגרום לדכדוך ,תסכול ועצבות, להסתגרות ולהצטמצמות פנימה. תגובות אלו הן טבעיות ומאפינות מצב אבל על אובדן היכולות האלה. סבתך נשמעת אדם צלול וחושב וזה קשה פי כמה וכמה. חשוב לשים לב שלאורך זמן לא עולים סימפטומים כמו אובדן תאבון, פגיעה בשינה והתנהגות כללית דכאונית . במקרה כזה כדאי להתיעץ עם פסיכוגריאטר. מה שיכול להקל מעט במצב כזה הינו תמיכה. הן על ידי חברים והן על ידי משפחה. לעתים מסגרת כמו מועדון חברתי יכולים להסיח אותה ממצבה. גם זכרונות יפים אותם היא מעלה יש בהם נחמה ומקור לשמחה וכוח. סבתך מספרת שחבריה הולכים ומתמעטים. היא מדברת על התמעטות מקורות התמיכה שלה. היא מתארת לך את חווית הבדידות שלה. היא מספרת זאת לך מכמה סיבות. ראשית כדי להגיד לך שהיא זקוקה לתמיכה ממך ומבני המשפחה. היא זקוקה להרגשה שמתענינים ושאכפת ממנה.(ובמיוחד מהנכד שלה). סבתך עסוקה בשאלה כמה זמן עוד נשאר לי ועד כמה קרוב המוות. פעמים רבות אנשים בתקופה זו של חייהם נעים בין הרצון להמשיך הלאה תוך הכחשת הסוף המתקרב לבין הכנה עצמית.היא עסוקה במחשבות מה תשאיר אחריה, מי יזכור אותה וכו'. חשוב שתדבר איתה ללא חשש. היא עסוקה בזה והיא מחפשת עם מי לדבר על כך. במידה ואתה חש שקשה לך לדבר איתה על כך לאורך זמן שתף בני משפחה נוספים בתחושתך. יתכן ואתה ומשפחתך תחושו שיש מקום לשיחות נוספות או להדרכה על ידי איש מקצוע . במידה וכך פנו לפסיכוגריאטר המומחה לתחום. בברכה נעה ביצ'קוב כדאי לפנות לאדם המתמחה בתחום