לא יודעת מה לעשות.

לפתע נתקפתי ייאוש. לא מצליחה להרדם, ולא רוצה לחזור לבית חולים. ממש אבל ממש לא. מנסה לחשוב איך אפשר להתחמק. אני יודעת שזה לטובתי, אבל פשוט לא בא לי! הסוף לכאבים ולטיפולים ולבחילות לא נראה בדרך. יש דרך ארוכה מאוד. אני מפחדת. נראה לי שאני מתחילה להרים ידיים. היום בכיתי לאמא שלי שעה שנמאס לי ואין לי כוח לחיים האלה ואז היא התחילה לבכות. יש לי מצפון נוראי. אבל מה אני אעשה? נמאס נמאס נמאס. דניאל- זה שאני מצליחה לחייך לפעמים בטיפול לא מעיד על כוחות. אני לא חושבת שיש לי מספיק כוחות להמשיך. אף פעם לא הרגשתי כזה כאב נפשי. אני מפחדת. לפתע אני רוצה את המוות.... אולי זו השלמה עם המוות שיגיע? יואו, מה אני אעשה?

מה קורה נעמה? תביני ילדה יקרה, הכאבים הם רק לתקופה הזו לתקופה של הכימו'. אחריה ישאר זיכרון בלבד. אם את רוצה להלחם אסור לך אפילו לשנייה אחת להרים ידיים, את מבינה אותי? בשום אופן אני לא מרשה. זה טוב שבכית היום, ואת רוצה לדעת למה? הוצאת מעליך את כל מה שישב על הלב, העמסת קצת ושפכת הכל. עצם זה שאת מחייכת כבר מראה שיש לך כוח איפושהו בתוכך ואת תמצאי אותו. ע"י זה שלא תחשבי על המחלה או על המוות, ובכלל לא להזכיר את המילה "סרטן" המחשבה על המוות זה דבר די מדכא, אסור לחשוב על המוות. אם נחשוב על הטיפולים הקשים ונחשוב על "המוות שיגיע" את תמצאי את עצמך מהר מאוד שקועה בדיכאון מה שיגרום לריגרסיה {הידרדרות}. אל תשלימי עם המצב, תאבקי בו בכל הכוח. הכימו' גורם לכאבים נוראיים אין מה לעשות- צריך להמשיך ולהלחם. תחשבי חיובי תחשבי עכשיו על טכניקות המלחמה שלך ולא על שום דבר אחר. המון בריאות ואושר.

אבל מה אני אעשה אם אני לא מצליחה? ניסיתי לחשוב חיובי, אבל לא הולך. באמת. אני לא מתכוונת ללכת מחר לבית חולים, אבל אני יודעת שאם אני לא זה יגרום לצער וויכוחים עם ההורים שלי. אני לא רוצה לצער אותם, אבל אין לי כוח יותר. באמת. נמאס להקיא, נמאס מהסחרחורות, ונמאס מהכל. אני מרגישה שזהו. אני מרגישה שבא לי לצרוח עכשיו. לצרוח להשם ולשאול אותו למה דווקא לי? למה? סליחה שאני מדברת ככה. אני בייאוש עמוק עכשיו.