צריך קצת עידוד...

אלון שלום, דיברתי עם איזה אמא של ילד חולה סרטן בפורום אונקולגיה בYNET. אני בן 12ואני חולה בלוקמיה וזה ממש נמאס לי. אני חושב למה דווקא לי זה קרה? דיברתי עם המון פסיכולגים וכלום לא עוזר כי אף פסיכולוג לא יוכל לקחת ממני את המחלה. נמאס לי המבדיקות והטיפולים הכואבים. המון פעמים אני מתפלל לה' ואומר לו שאם הוא באמת קיים שייקח ממני את המחלה ואם לא זה אז לפחות שיעשה שאני אמות ולא אסבול. נמאס לי לראות את חברים שלי צוחקים ובריאים ודווקא אני לא. אני יודע שאני מדבר "גבוה" לגיל שלי הרבה אומרים לי את זה, אבל מה לעשות אני מתמודד עם דברים קשים שאפילו מבוגרים לא תמיד יכולים להתמודד.

דניאל.......... הגעתי גם לכאן עד אליך מה קורה נער יקר!!!!!!!!1 מדוע כך אתה מתבטא תקופת חולי זו קשה,מייאשת ודורשת הרבה ממך. אך אתה תעבור זאת וגם תתפכח ותראה גם כמה כוח ועוצמה יש בך שלא ידעת. זה יחשל,יבגר וגם ילמד אותך לצערי על בשרך תחווה זאת אך תתרעם..... אין לדעת מה קורה לנו. ואתה נשמע ומתבטא כנער אינטילגנט ובעל הבנה ותושייה אז אנאנ ממך התחזק והחזק מעמד וצא ללחום בראש זקוף( שים קסדה ואפוד מגן) כלוחם בסיירת כנגד הכדוריות והייה חייל נאמן ואמיץ חזק כאריה וגבור. בהצלחה ובריאות.

נער יקר הכאב זועק מהמילים שלך, אבל תרשה לי לומר לך דבר כזה. התקופה של הכימוטרפיה והטיפולים היא התקופה הקשה בחילות, כאבים, אישפוזים, ועוד' אבל אסור לנו להיכנע למחלה הארורה. אסור לך אף פעם להרים ידיים לא חשוב כמה כואב לך, כמה עצוב לך, אפילו שהחברים מעליבים אותך אל תתיחס, (בסוף אתה תכיר חברים שאם הם רק יראו שאתה צריך עזרה או אם רק תזדקק לעזרה הם ירוצו לעזור לך ולא יצחקו עליך) מותר לך לכעוס לפעמים זה בסדר, אבל תמיד תילחם ותבקש מאלוהים שיעזור לך להילחם ולנצח את המחלה.תאמין תמיד. המלחמה היא אולי קשה אבל בסוף אתה יכול לנצח אותה ואפשר, ולצחוק לה בפנים ולהגיד לה "ניצחתי". אתה נשמע לי ילד חכם ואני מאמין בכל ליבי שאתה תנצח. ילד יקר אני מאחל לך רפואה שלמה, בריאות ואריכות ימים, עד 120 שנה. אני אתן לך פורום של "קבוצת תמיכה" להורים לילדים חולי סרטן אתה מוזמן לכתוב גם שם.. http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2111,00.html מירון.

אוף אני לא מצליח לישון. השעה כבר מאוחרת אבל יש לי מחשבות רעות אז התחמקתי לחדר של אחי בשקט כדי שאף אחד לא יתעורר ולמצוא קצת עידוד כאן. תודה למי ששלח תגובות. זה קצת עוזר אבל אני מרגיש כאב עכשיו. חבר טוב שלי נפטר מהמחלה לפני יומיים. אני מפחד למות. נמאס לי לבכות כל פעם. אני כל כך רוצה להגיע לרגע שאני אומר שניצחתי אבל זה נראה כל כך רחוק. כמה שאני מנסה זה לא עוזר. ובכל פעם שאני מגיע הבייתה אני לא רוצה לחזור לבית חולים. ואני כל הזמן שואל למה זה קרה לי. יש משהו שכתבתי בעקבות המוות שלי חברי ואני אשמח לכתוב אותו כאן: לידור, פגשתי אותך במחלקה. כשהגעתי חששתי מאוד אבל אתה הרגעת אותי ואמרת, "בוא נילחם שנינו. הרבה יותר קל להילחם ביחד", ואני, עוד בוכה מן הפחד אל הלא נודע, נרגעתי מעט. שמחתי שיש לי אותך, שתבין, שתעודד. שנצחק ביחד במסיבות וטיולים, ונבכה ביחד בעת מתן תרופות וטיפולים. לא משנה קל או קשה, העיקר ביחד. אבל לא קיימת את הבטחתך. עזבת אותי כואב והמום, לבד. אף אחד לא הבין אותי כמו שאתה הבנת. ואני אחרי הטיפול האחרון, והדמעות זולגות מהעיניים מכאב. כאב מהטיפול אבל בעיקר כאב שאתה לא נמצא. אני נשכב על הצד, ומביט על השידה שעליה עומר הפיסלון הנחמד שהבאת לי ליומולדת. ואני אומר לו: אתה נשארת לי מלידור. רק פסל עומד. אני מודה שאתה נחמד אבל אל תעלב. אני מוכן להחזיר אותך בתמורה ללידור. לידור שלי. ובלילה אני קם בבכי חושב עליך. עצוב לי כי אתה לא איתי. עצוב מאוד מאוד. אתה מלאך עכשיו בשמיים אבל אני לא רוצה מלאך אני רוצה לידור חי ונושם כמו במחלקה. כבר אין צחוקים בלעדיך. אני חושב אולי גם אני אהיה מלאך עוד כמה זמן? אני לא רוצה למות. תגיד איך זה, מפחיד שם למעלה? אני מאוד מקווה שבאמת טוב לך כמו שאומרים ולא עצוב לך. אני מקווה שיש לך עם מי לדבר שם בשמיים. אני אוהב אותך ואני אף פעם לא אשכח אותך. לא הספקתי להגיד אבל סליחה אם פגעתי בך. אתה יודע שלא התכוונתי. הייתי רוצה להמשיך לכתוב לך, אבל אני כבר לא רואה כלום מרוב הדמעות. לידור שלי, אני אוהב ומתגעגע והלוואי והיית חוזר. סידרתי לך את המיטה. היא מחכה לך. שלך דניאל.

התקופה הזו בהחלט גורמת לדיכאון {חלשים, בחילות, אישפוזים, תלותיים...}. המחשבות הרעות הם רק לתקופה הזו לתקופה של הכימו' אחרי שיסתימו הטיפולים ויגידו לך שניצחת המחשבות הרעות יעברו וישארו רק זיכרונות, ואני מציע שתתרכז בזיכרונות הטובים{אני מדבר מניסיון}, אתה תתחיל בחיים חדשים, תכיר חברים חדשים תיכנס לחטיבה ולתיכון ובעז"ה לצה"ל, ותהיה חייל כמו כל החיילים. תמשיך להילחם ולעשות את כל הטיפולים כי בסוף אתה תצליח. אם אתה רוצה להשכיח מעצמך את המחלה, לפחות לזמן מסויים, תקרא דברים מצחיקים. אני יודע שאצלי ספר הבדיחות תמיד היה ביד. אני מבין את הפחד שלך, החבר שלך נפטר מהמחלה, רק שתדע החבר שלך נמצא איתך תמיד בלב, ואף אחד לא יקח את זה ממך. מותר לבכות כשעצובים זה בסדר זה אפילו עדיף מלהשאיר את הכאב על הלב. דניאל היקר תמיד תאמין שה' איתך תאמין שאתה יכול לנצח ואל תאבד את התקווה אף פעם כי בסוף הכל עובר ונשארים הזיכרונות. בתקווה שעזרתי, אפילו קצת. מירון http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2230-17598,00.html

אני רוצה להגיד לך שלא רק לך יש קושי אלא גם לסובבים אותך ואפילו בעיה .כי הם למעשה חסרי אונים.אתה יודע שלשקוע בדכאון זה מאוד פשוט ,בכי וצער וכבר אתה בדכאון .אך כפי שאני רואה אותך אתה גם חכם וגם מקסים ואין ספק שתמצא את הדרך להרים ראש ולהבין שבמלחמה כמו במלחמה מי שנכנע ראשון נכשל ומפסיד. שמע לעצתי אל תשאר לבד בכלל והשתדל לא לתת למחלה לנתב את מסלול חייך והמשך בכל תחומי חייך אם בחוג או בספריה .וחפש תמיד עיסוק כי זה ערובה להשכחת העניין מראשך ולו לכמה שעות ביום. נשמח לשוחח אתך שוב . שבוע טוב ומבורך מר. ש.

דניאל יפה נוגע ללב וגם מזיל דמעה כל דבריך על חברחך לידור ז"ל הלחם את המלחמה שלך כל גוף בנוי אחרת ואם תחזק את הנפש הגוף ילחם בהרבה בריאות חמוד. א