תחושת חוסר אונים

אני משתגע. אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שהנה אני הולך לקרוס כל שניה. יש לי המון מחשבות אובדניות. רוצים להצמיד לי עכשיו פסיכולוג צמוד אבל אני לא רוצה. פשוט לא רוצה. אני לא מפגר או משהו. אני לא חושב שאני זקוק לעזרה מפסיכולוג. אני רועד מרוב בכי ותחושת חוסר אונים. נמאס לי להגיד כל הזמן שנמאס לי אבל זה ככה. נמאס לי. אלון, מה ייתן אם אני אצור איתך קשר? אל תעלב שאני שואל, אבל באמת, אני לא חושב שמשהו כבר יעזור לי. אתה יודע, כל הזמן חברים באים אבל אני מרוב טיפשותי מנתק מגע. לא רוצה לראות אף אחד ואני מרגיש שאני פוגע בהם. אבל הם חברים טובים ולא מוותרים ובאים וממשכים לבקר גם אם לא מגיע לי. אני פשוט חושב עליהם, ועדיף שלא ייקשרו אלי יותר כי אחרי שאני אלך זה יהיה להם הרבה יותר כואב. דניאל אכן איתי במחלקה, אבל הוא לא מרגיש טוב. הוא במצב שהוא צריך לעזור קודם לעצמו ואח"כ לאחרים. איך אני ממשיך הלאה? מה לעשות? אני כאמור כבר הרמתי ידיים. איך גורמים למשפחה לקבל זאת?

מה שלומך? שמע חבר אני חושב שטיפול מפסיכולוג מאוד יכול לעזור לך. פסיכולוג לא בא רק לאנשים "מפגרים" אלא הוא יבוא וידבר איתך על מה שכואב לך. עצם זה שאתה חושב להתאבד "מחשבות אובדניות" זה כבר אומר שאתה צריך עזרה. הבכי יעבור לך אל תדאג, חוסר האונים גם יעבור אתה עדיין ילד וזה טיבעי שתחוש חוסר אונים לראות את עצמך ניצב מול "השטן". "נמאס לי להגיד כל הזמן שנמאס לי אבל זה ככה" אז תפסיק להגיד, ברגע שמחשבה רעה קופצת לך תמחק אותה ע"י שתחשוב על משהו אחר. משהו מצחיק. החברים. אתה לא צריך להאשים את עצמך בשום אופן. כל מי שמקבל כימו' ועובר את מה שעברת... מבין את הרגשתך ועבר גם הוא את מה שעברת. כועסים, מקללים צועקים מעליבים וכו'... אני מדבר איתך מניסיון בתור ילד טוב כשהתחילו לי הטיפולים "החלפתי עור"{השתנתי}. גם אני לא רציתי לראות אף אחד לא משפחה לא חברים ואמרתי את זה להורים אז כשהם היו ביחד אני הייתי בחדר... אני פשוט עצוב לראות את מה שאתה אומר פה זה גורם לי הרגשה ממש כואבת. מה גורם לך להרים ידים? לסיום הרשה לי להציע לך לקחת את ההמלצה של הרופא ולדבר עם פסיכולוג שיקשיב לך וידע איך לעודד אותך. מה קורה עם דניאל? מה איתו?

שאלת מה גורם לי להרים ידיים? אני אגיד לך מה. אבל בוא אני אספר לך לפני כן משהו. לפני המחלה הייתי ילד שמח, תמלמיד טוב, מאוד אהוב ומקובל בחברה. ופתאום, מאז שהמחלה התחילה איבדתי המון דברים. איבדתי הרבה חברים שהייתי איתם בקשר, איבדתי את היכולת לשבת וללמוד כמו שצריך, איבדתי את הבית (שהרי הייתי מגיע לחופשה קצרה בבית פעם ב...), איבדתי אמון באנשים, ואיבדתי את השמחה שהייתה לי. ובתמורה לכל מה שאיבדתי קיבלתי מחלה ארורה, כאבים, טיפולים, כימו', זריקות, הקאות סחרחורות, היקמן והרשימה לצערי עוד ארוכה. חוץ מזה אני מרגיש אפס. נולדתי למשפחה של מוצלחים. יש לי 3 אחים גדולים, לכולם תעודת בגרות מצויינת, שלושתם התקבלו בצבא ליחידות הכי מובחרות שיש, הלכו לקרבי, 2 מהם חתמו קבע. ואני... מה אני בעצם? כאילו אני מוריד מהערך של המשפחה הזאת. לא מגיע לי להיות חלק ממנה. וכאילו לא דיי בזה, עוד רוצים להצמיד לי פסיכולוג שילווה אותי. זה בעצם "הקש ששבר את גב הגמל". לא מספיק רע לי עוד רוצים לעשות לי עוד יותר רע. לגבי דניאל: במילים עדינות הוא לא מרגיש כ"כ טוב... עדיין לא יודעים אבל ייתכן והוא יצטרך לנסוע לחו"ל לצורך ניתוח. אני רק מקווה שהוא יהיה בסדר.

יש לי המון דברים על הלב עכשיו. קראתי את מה שכתבת וזה נגע בי באופן אישי, זה אפילו גרם לי לדמוע. אני מרגיש שאני רוצה לעודד אותך ורק מקווה שהמילים הנכונות ייצאו מליבי. אם קראת את ההודעות שלי אתה בטח מבין שיש לי אח קטן חולה. אני יודע שהוא ממש סובל, ואנחנו כל המשפחה איתו בכל מצב. אני מבין אותך אבל כתהיה יותר רגוע תחשוב גם על המשפחה שנמצאת איתך עם כל הקשיים, והיא תומכת ואתה בעצמך אומר זאת. הכל בא מאהבה וכוונה טובה. אני מרגיש צורך עז פשוט לחבק אותך על האומץ לכתוב מה אתה באמת מרגיש. אסור לך להרים ידיים. בבקשה- בשבילך ובשביל קרוביך וגם בשבילי, ובשביל חברי הפורום שאכפת להם ממך. אני רוצה להגיד לך עוד דברים אבל אני ממש מתרגש עכשיו. הדברים שכתבת כמו נכתבו במוח שלי, ואני חושב איך לנסות לשפר את הרגשתך. אני בטוח שאתה ילד (או נער) חזק ואתה עוד תיכנס לפורום בתור אחד שהבריא. אני באמת מאמין בכך. זאת תקופה לא קלה, אני יודע זאת מקרוב, אבל אסור להרים ידיים. פשוט אסור. אני מאחל לך רפואה שלימה ומקווה שתרגיש טוב מכל הבחינות, וואל תהסס לכתוב מה שאתה באמת חושב. זה עוזר יותר מכפי שאתה חושב. רפואה שלימה, ותמסור גם לדניאל. איתך, גבריאל.

אסי, מה איתך? למה אומר שאתה הרמת ידיים? אין דבר כזה להרים ידיים. אני ואתה ודניאל ועוד ילדים צריכים להחלים בשביל שנוכל לעודד ילדים אחרים כשיהיה להם קשה, ואנחנו נהיה ההוכחה שלהם שאפילו כשקשה-אפשר לנצח עם רצון חזק. אני לא חושבת שאפשר לגרום למשפחה לקבל את הייאוש הזמני שיש לך. גם לי לפעמים כשקשה ואין לי כוח להילחם המשפחה שלי לצדי, וזה כאילו הם נלחמים בינתיים בשבילי, ומזל שיש אותם. אל תחשוב שאתה הולך למות בשום אופן. זה לא מוסיף לביטחון העצמי. אני אומרת לך את האמת, קראתי את מה שכתבת, ובכיתי, אבל זה גם עזר לי כי חשבתי איך לעודד אותך ובדרך מצאתי עידוד לעצמי וגם הרגשתי יותר חזקה. אני צריכה ללכת עכשיו להירגע, ואני אחזור בקרוב. תרגיש טוב, ותמסור לדניאל שאנחנו מתגעגעים ורפואה שלימה.

זה ממש עושה לי טוב לראות איך האורחים כאן בפורום מתעניינים בחבר שאיננו נמצא- בדניאל. זה ההוכחה הכי טובה לראות שזהו פורום רציני, ושבאמת אכפת כאן לאנשים. אני מצטער אם גרמתי לך לבכות אבל אלו הרגשות האמיתיים שלי. לפעמים אני חושב שאם המחשבות של האדם היו נשמעות בקול, אוי ואבוי מה היה קורה... בטח היו מכניסים אותי למוסד סגור. אני לא יכול לתאר לך איזה נורא אני מרגיש עכשיו. אני מבטיח לך שיותר נורא ממה שאני מרגיש את אף פעם לא הרגשת. אני בוכה המון, שעות על גבי שעות ואין הקלה בכלל. החיים נראים לי כ"כ עצובים. אני לא יכול לא לחשוב על התקופה שהייתי בריא. החיים שלי היו טובים ובהירים. עכשיו כאילו חרב עלי עולמי. וגם אני לא מפסיק לשאול את שאלת השאלות למה דווקא לי? חבר שלי דתי אמר לי שה' מנסה את מי שהוא יכול לעמוד בניסיון. אז איך זה שהוא מנסה אותי אם אני לא יכול לעמוד בו ואוטוטו נופל בין הכיסאות? אם יש לי קצת נחמה בכל הסיפור הזה זה המשפחה שלי, בעיקר האחים הגדולים שלי. אומנם הם מעצבנים אותי אם הם עומדים על כך שאני אוכל, או שאני אשתה תרופה מגעילה עד הסוף, או כשאני בוכה שאני רוצה לוותר ואין לי כוח אז הם לא נותנים לי להמשיך לדבר ככה, אבל אח"כ הם יודעים לפנק כמו שצריך... אבל תאמיני לי הייתי מוותר על הפינוק הזה בתמורה שהמחלה הזאת תלך. את בטח ישנה עכשיו, אז אני לא אוכל להתכתב איתך עכשיו. לילה טוב.