לנעמה
דיון מתוך פורום תמיכה וסיוע לסובלים ממחלות ופציעות קשות
שלום. מה שלומך? אני נכנס לפורום הזה בערך מאז שהוא עלה לאוויר... אבל אף פעם לא הגבתי. רציתי להגיד לך שהזדהתי עם כל מה שכתבת. כל התחושות, זה ממש עזר לראות שיש מישהו שמרגיש כמוני. מאז שחליתי איבדתי טעם מהחיים. הפכתי להיות ילד עצבני, שלא משתף פעולה עם כלום ועם אף אחד. וכשראיתי את התוכנית "סוף הדרך" וראיתי את זה שחלה בסרטן פעם שניה, ולא הלך לטיפולים כי הוא לא רצה ומת במקום שהוא אוהב, מרוצה ליד החברים שלו החלטתי שאני רוצה להיות כמוהו. אין לי כוחות לטיפולים האלה. הבעיה שזה גורם להמון המון המון ויכוחים ומריבות בינני לבין המשפחה. הם מאלצים אותי ללכת לטיפול. עכשיו אני הסתגרתי בחדר. לא מדבר עם אף אחד וגם לא רוצה לדבר. סביר להניח שאם לא הייתי מגיע למצב הזה לא הייתי כותב תגובה בכלל. אבל אני מרגיש בודד עכשיו. עצוב מאוד. אוף, בבקשה תעני מהר. אני מרגיש שאני עומד לאבד את השפיות שלי.
תראה, זה נכון שמאז שמגלים את המחלה, ומתחילים לעבור סדרת טיפולים ובדיקות וכו', החיים משתנים. אבל כמו שמירון אמר, בסוף נשארים מהתקופה הקשה הזאת רק זיכרונות. אני לא צדיקה תמימה... גם לי היו ימים שהיה נמאס לי ולא הלכתי לקבל טיפול שהייתי צריכה, בגלל שהיה נמאס לי ובגלל שרציתי קצת "חופש"... אבל מפה ועד לא ללכת לטיפול בכלל... חבל. החיים יכולים להיות כ"כ יפים וחבל להפסיד אותם. כשאתה אומר "אין לי כוחות לטיפולים האלה"- כאן אני ממש מבינה אותך. זה באמת קשה מאוד לעבור את זה. אני רוצה להגיד לך ש"אין ברירה, אם רוצים לנצח, עם כל מה שכרוך בזה", אבל אני מנחשת שזה יעצבן אותך. גם אותי זה לפעמים מעצבן. לשמוע שאומרים את זה, במיוחד כשכואב... אם חברה שלי אומרת לי את זה מתי שממש כואב לי אני אומרת בלב שלי "כן, בטח, נראה אותך עוברת את זה ונראה מה תגידי"... זה נשמע תינוקי, אבל במצבים כאלה הכל מעצבן כזה... (כך לפחות אני מרגישה) זה טוב שכתבת. כך גם אני התחלתי לכתוב כאן בפורום, כשהייתי צריכה קצת עידוד... אני רואה שעבר דיי הרבה זמן מאז שכתבת, אז אני מקווה שהעצב חלף והדברים התחילו קצת להסתדר. ואם עדיין לא תכתוב ואני אחזיר תשובה. (זה מזכיר לי שדניאל כתב לי את זה כשהייתי במצב דומה כמו שלך...)
אסילה, "סוף הדרך" הבחור שפטר שם באמת נגע גם לליבי אבל כמו שאומרים אותם אנשים שזה חוזר להם הם מיעוט. כמו שאמרתי פעם ועוד אנשים יגידו לך את זה. כל גוף בנוי אחרת והוא נלחם בצורה שונה במחלה. אסי, כולנו פה מאותה משפחה, כולנו היינו במצב שלך כולנו היינו במצבים שלא רצינו להמשיך, לא רצינו לקחת את התרופות, כולנו מבינים לליבך ולכאב שלך. אני מלפני המחלה הייתי ילד טוב שקט מחייך שהתחילה לי המחלה פיפס קטן היה מקפיץ אותי ומכניס אותי לעצבים ולכעסים מה שגרם לחיכוחים עם ההורים. אם אתה מרגיש בודד, אתה יכול לצאת לטייל, במידה ואתה יכול ללכת. אני יודע כשאני הייתי כועס המשכתי לצאת כמה שיכולתי עד שכבר לא יכולתי ללכת. אם אתה רוצה לדבר זה האיימיל שלי [email protected]
מנהלי פורום תמיכה וסיוע לסובלים ממחלות ופציעות קשות
