אני לא חושבת שזה אנורקסיה....

שלום, לאחרונה התחלתי לשים לב לכמה מעט אני אוכלת. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מורעבת, עם כאבים בגוף וכ"ו. לאט-לאט התחלתי להיזכר איך כבר מספר שנים לפחות אני לא אוכלת "כמו שצריך". הרבה פעמים, אוכל מגעיל אותי. רק להכין לעצמי חצי סנדוויץ' לוקח הרבה כוחות נפשיים, וכשאני אוכלת, הרבה פעמים אני צריכה להכריח את עצמי לחשוב "זה מגעיל". הרבה פעמים, אני לא אוכלת כי יש לי דברים "יותר חשובים לעשות" או כי אני לא מרגישה רעבה. אני מוצאת שאחרי תקופה מסויימת ביום בלי אוכל, מתגנב רעב ואם אני שוב לא אוכלת, הוא נעלם - רק כדי לשוב, חזק פי מאה או אלף, בזמן הכי פחות נוח..... יש גם פעמים שאני פשוט שוכחת לאכול. למרות שהייתי רוצה להיות רזה (ולראות את עצמי כרזה), אני לא חושבת על זה כל היום. כל המידע שמצאתי באינטרנט על אנורקסיה מדבר על נשים שמרעיבות את עצמן במטרה לרזות, וזה לא המקרה שלי. אני יודעת שהיו לי אתגרים עם ערך עצמי ואהבה עצמית, ואני עדיין עובדת על זה, אך המצב יותר טוב מאי פעם, ולכן אני מוצאת את עצמי לא מבינה את ההתעללות שלי בגוף שלי. האם תוכלו לעזור לי?

אין לי ספק מתוקה שישנה פה איזה שהיא בעיה רצינית המוגדרת כסוג של הפרעת אכילה, ולא בטוח שזו אנורקסיה למרות שהתסמינים די מזכירים אחד את השני. ייתכן ומדובר באובדן תאבון מסיבה כלשהיא. מה שאני מציעה זה שתלכי לרופא משפחה ותבקשי לעשות בדיקות כלליות לנסות לראות מה מקור הבעיה. ייתכן וצריך לעשות קצת עבודה עצמית של מודעות עצמית של עליה בערך העצמי שלך ואהבת האני. אל תשללי את העניין. מה המצב של המשפחה בתמונה? חשוב שיהיה מישהו קרוב שיתמוך ויאהב לאורך כל הדרך ויחזק אותך. אל תזניחי טפלי בעצמך ואם את צריכה לדבר את יכולה לצלצל אלי אני פה בשבילך. הטלפון הוא 052-3387519 אל תהססי ואל תתביישי

הייתי כבר אצל הרבה רופאים, מסיבות אחרות.... בשנה האחרונה אני קצת חולה, והרופאים בקושי עוזרים, לא יודעים מה זה, ובקושי מוכנים לתת טיפול רפואי.. אני בתהליך מעבר של קופת חולים, ובכל זאת, יש לי אתגר לסמוך על רופאים עכשיו. המשפחה שלי לא יודעת על זה. הרופאה הכללית שאני "שייכת" אליה כרגע היא גם הרופאה של אמא שלי, וכן, אני יודעת שאסור לה לספר כלום, אבל אני לא מרגישה בטוחה ללכת אליה, מה גם ששוב, בפעמים האחרונות שהלכתי אליה, הצטרכתי ממש לריב איתה כדי שתשלח אותי לבדיקות בנוגע למחלה.... היחידה שיודעת מה שעובר עליי זאת המאמנת שלי, שאיתה אני מדברת רק פעם אחת בשבוע. אני גם עובדת איתה על הנושאים הרגשיים. לדעתי, האתגר עם האוכל זה שאריות של הבלגן שהיה לי בפנים מקודם, אבל אני כבר לא יודעת, לפעמים אני לא מבינה, כי נראה שזה מחמיר כל הזמן. המאמנת שלי הציעה שאפנה למומחה/מומחית להפרעות אכילה ושאטפל בעצמי. היא חושבת שזאת התאבדות פאסיבית, ואני כבר לא רוצה למות. אבל אני גם לא יודעת איפה למצוא אדם כזה ואני גם לא חושבת שאני מוכנה. ואני מעריכה את ההצעה להתקשר אלייך, אולי יום אחד אעשה את זה. כרגע יש לי פחד לדבר על זה עם אנשים, ואני מרגישה חסרת אונים ולגמרי לבד עם זה. אני לא מאמינה שאני כותבת על זה פה. גם כשאני כבר רוצה לאכול, אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא יכולה. ואני מגיעה למצב שאני רוצה להתעלם מזה, כמו שהתעלמתי שנים מקיומו של הגוף שלי בלי לשים לב בכלל, אפילו שאני יודעת שזה לא בריא. אני חושבת שלפעמים אני עדיין בהכחשה. אם רק לא הייתי מרגישה את הרעב והכאבים שנלווים אליו כל הזמן, אז אולי היה בסדר. העניין הוא, שזה נהיה חמור יותר ולעיתים קרובות יותר....