היי לכולן!!!!!!
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
רציתי קצת לשפוך את הלב ולספר לכן מה עובר עליי בזמן האחרון... לפני חודשיים חזרתי מחו"ל והייתה לי נחיתה (נפשית) מאוד קשה...לקח לי זמן להשלים עם זה שאני בארץ ושאני חוזרת לשגרה ולחיים הרגילים... היה לי כ"כ טוב שם ...הייתי מאושרת...נשמתי לרווחה מזה שנים רבות....כל הצרות היו בצד...פשוט הייתי באופוריה מטורפת ולא רציתי שזה ייגמר...אך מה לעשות לכל דבר טוב יש גם סוף.... כמובן שנכנסים לדאון אחרי דבר כזה אבל לאט לאט הוא עובר וחוזרים לחיים הרגילים אך עם ראייה שונה קצת על החיים....אני מרגישה שאין לי את תחושת החנק שהייתה לי קודם....ואת השק הזה על הגב....אך הדכאון נשאר ....הכוונה שהבעיות כמובן לא נעלמו.... ניסיתי להלחם בדכאון עד שהתייאשתי ואמרתי לעצמי בשביל מה להלחם בו ....נתתי לעצמי להיות בדאון הזה כי ידעתי שאני חייבת לרדת בשביל לעלות אין דרך להלחם בו.... משום מה הוא לא עובר לי ואני מרגישה שאיבדתי קצת שליטה על החיים שלי....ולאן פונים כשמאבדים שליטה??? לאוכל או המנעות מהאוכל...... בשבועיים האחרונים הפסקתי לאכול כמו שצריך.....והפלא ופלא אני מתחילה להצליח לשלוט קצת בחיים שלי ולעשות סדר....ורק כשאני שולטת באוכל אז כביכול אני מצליחה לשלוט בחיים שלי....אין לי שום כוונה להגיע לאנורקסיה...אני לא חושבת שאני שמנה...הפעם זה בא לי ממקום אחר.....יותר ממקום של שליטה.....וקשה לי לפעול אחרת ..... היום התוודיתי לאמא שלי שככה אני מתמודדת עם דברים ושאני לא ממש יודעת בצורה אחרת...אמא שלי הבינה אותי והצליחה איכשהו לעודד אותי קצת...... אתמול החלטתי לאכול כדי לתחזק את עצמי פיזית....אך היום אני ממשיכה בשלי.... אני מתכוונת לא לאכול כל היום ובסוף היום לאכול משהו קטן.....אני מתארת לעצמי שאתן חושבות לעצמכן "מה נסגר איתה"? אבל אני לא מכירה דרך אחרת להתמודד עם צומת דרכים בחיים שלי....אמרתי לאמא שלי שנראה לי שזה לכל החיים כי מבחינתי יצאתי מזה...ואני לא חושבת שאני שמנה....ירדתי קצת....אין לי מושג כמה אני שוקלת וזה גם לא מעניין אותי....אני יודעת שזה בא ממקום שאני לא יודעת לדבר....לא יודעת לומר "כואב לי"....אלא מתכנסת בעצמי...כועסת ולא אוכלת....ממש כמו ילדה קטנה...הלוואי שאני לא אגיב ככה כל החיים כי ממש לא הקטע שלי להתנהג כמו ילדה קטנה.....אני פאקינג בת 24 עם כעס של ילדה....אני חושבת שבקרוב אני אלך לטיפול ואולי אני אלמד כן איך להתמודד בצורה אחרת....מי יודע ...אולי....טוב מתוקות תודה על ההקשבה(הקריאה).... אשמח לתגובות מעודדות..... אוהבת את כולכן... אושר....
אושר מתוקה, אני כל כך מבינה אותך, מאוד מכירה את התחושה הזו. בהרבה מאוד מקרים האוכל משמש כלי באמצעותו אנו מבטאים רגשות, מתמודדים עם משברים. אני יודעת בדיוק מהי תחושת ה-high הנלוות לימי ההרעבה אך אין בכך הגיון. לא מדובר כאן בשליטה אמיתית אלא בשליטה מדומה, באשליה. גם כשאני התחלתי להרעיב את עצמי לא חשבתי שאני שמנה. את השומנים התחלתי לראות אחרי שירדתי ב-18 ק"ג. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני חושבת שאינך צריכה להשתמש באוכל כדי להתמודד עם הדיכאון. אפשר גם אחרת מתוקה. ניצחת את הפרעות האכילה, ראית שאפשר לחיות ולשים אותן בצד - למה לחזור למקום הזה? למה ליפור לבור שאין לו תחתית? גם אם עכשיו את מרגישה יותר טוב כתוצאה מכך זכרי שזהו מצב זמני. מחסור ברכיבי מזון מסויימים גורם לדיכאון. את תהי חלשה, מסוחררת, מתוחה, עצבנית, כל הגוף יתחיל לכאוב...ומה אז?! בואי ננסה לחשוב על דברים אחרים שיכולים לגרום לך אושר, דברים אחרים שיכולים לעודד אותך ולהוציא אותך מהדיכאון... תחשבי על תחושת האושר שהרגשת בחו"ל, תחשבי על כל החוויות המהנות. את זקוקה למשהו שיעסיק אותך ויגרום לאוכל להידחק לפינה. בואי ננסה לחפש אותו. אושר יקרה, תעשי בבקשה מאמץ לאזן את כמויות המזון. הרעבה ממושכת יכולה להסתיים אח"כ בבולמוסים מיותרים שרק יחריפו את הדיכאון. תנסי לעזור לעצמך. אנחנו גם כאן כדי לעזור לך, לעודד אותך. אני מצטערת אם חלק מדבריי לא היו הכי מעודדים שבעולם, אני מקווה שאת מבינה שזה נובע מדאגה. חיבוק ענקי!
הי!מה שלומך..אני מבינה אותך כלכלך אני חולה הרבה זמן והסוף לא נראה קרוב אני יום יום רוצה ךצעוק למישהו לעזרה אך נגעת ואומרת נו טוב..זה בשליטתי אני אעצור פה!זה כמובן לא קורה אני לא אדישה למחלה נלחמת בה אך לא תמיד מנצחת,אושר,את נשמעת בחורה מאוד חכמה ואל פשוט אל תיכנסי לדיכאון רע שם זה בור עמוק הוא לא נגמר הוא רוצה את הרע שלנו אנו חייבות פשוט חייבות להילחם בוא תמיד ,לפעמים זה בסדר להיות עצובים ... אך לדעת שמחר בבוקר מתחילם מחדש לתת לעצמינו את הסיכוי הזה זה המינימום!אני הכי מבינה אותך שבעולם.... אני לא יותר בריאה ממל אך אני עדיין נלחמת לא מוותרת לדיכאון הזה ,אני הרבה בוכה לבד אך יודעת גם ללטף את עצמי ולאהוב את עצמי ,אני לא אנורקסית אני בולימית,אךזה לא כי אני שמנה כי לפעמים יש לידחפים לבולמוס מתוק..אני יודעת שזה משמין וכזה אך אין לי שליטה אני מפצה על דברים אחרים אוז, ואז מגיע הדיכאון אני עצובה אך יודעת שאני אשתדל יותר ,אני מנסה לחזק אותך שתמצאי דברים שאת אוהבת ותהני,תצאי ,תבלי ,תתחברי, אל תהיי לבד שם שם זה תוקף..בבקשה ממך אני מאחלת לך רק הצלחה והרבה אהבה עצמית כי לא משנה מה מגיע לך לתת לסיכוי לעצמך להינות את שווה משהו ... ואת בחורה צעירה ותאמיני בעצמך....
