הצילו!!!

אני בחורה בת 23 אשר גרה בדרום הארץ.... את מחלת האנורקסיה הכרתי לצערי בגיל 14 ובאותה תקופה לא הייתי מודעת להפרעות אכילה ולעובדה שזו אכן מחלה....מחלה קטלנית... ליפני כ5 חודשים החלטתי שזהו... אין לי כוחות פיזים ונפשיים יותר להיתמודד לבד .... החלטתי לגשת לרופא המישפחה כדי לקבל טיפול ומיכיוון שאין לי אמצעים כלכליים לטיפול באופן פרטי, הפנה אותי רופא המשפחה אל המרכז לבריאות הנפש היחיד שקיים כאן באזור(אשר שם הם אינם מיתמחים בהפרעות אכילה )..... בכול זאת הסכמתי...ידעתי שמצבי הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ושאהמחלה לא תעזוב אותי אם אני לא יעזוב אותה קודם... אבל בלי עזרה לא יכולתי (הבנתי שלא הייתה לי ברירה אחרת) .. ניכנסתי אל הפסיכיאטר של המרפאה (הוא גם המנהל...) והוא הפנה אותי אל עובדת סוציאלית כדי שתדאג לי לטיפול פסיכותרפי וכביכול לכל שאר הדברים כמו מעקב דיאטנית, רופא וכל מה שנדרש ... מלחתחילה לא נוצרה ביננו כימיה אבל רציתי כל כך להמשיך ולנסות לפחות ..... לא לוותר רק בגלל שהם לא מומחים אל הנושא וכן לתת סיכוי לטיפול, ידעתי שלבד אני לא יכולה ושזו האפשרות היחידה שיש לי כדי להיעזר ולא להיות לבד עם המחלה.... שלושה חודשים הייתי בטיפול אצל העובדת הסוציאלית .... טיפול שהיתלווה עם דיאטנית ורופא מישפחה .... שלושה חודשים שהרגשתי שיש לי עם מי לדבר למרות שלא אהבתי אותה כל כך ולא הרגשתי חיבור אליה ....אבל בכל זאת הכל לא נישאר אצלי בפנים... באיזה שהוא אופן היתמודדתי וחל שינוי במצבי, אומנם אולי השינוי לא היה ניכר לאנשים חיצוניים אבל בכל זאת אני חשתי שיש שינוי כלשהו וקצת התקדמות ושיפור..... באחת הפגישות אמרה לי העובדת סוציאלית שהפסיכיאטר רוצה אותי לשיחה לא הבנתי למה ...הגעתי בבוקר, זומנתי לפגישה בשעה 8, הפסיכיאטר אשר קבע איתי את הפגישה הופיע ב9 וחצי.... ניכנסתי, ישבתי...ואז הוא התחיל לדבר... הוא אמר לי שלמרות שאני בטיפול אני אהיה חייבת להישקל פעמיים בשבוע או יותר כדי שהוא יראה אם מצבי מחמיר או לא.... הסברתי לו שעם אני עולה על המישקל מצבי יחמיר יותר ויותר בגלל שאם אני אראה את המספר אני רק ארצה לרדת עיניין פסיכולוגי כזה...יש לציין שגם עליתי במשקל והתחלתי לאכול לאט לאט..בנוסף הייתי ממופיעה לטיפול ומשתפת פעולה...מצבי היה יותר טוב ועניין השקילה היה חסר טעם ואפילו מסוכן עבורי... הסברתי לו כמה וכמה פעמים שאני מעדיפה לא להישקל בתדירות כזו ....שזה לא עושה לי טוב ושאין בכך תועלת נכון לעכשיו...הפסיכיאטר כל כך עיצבן אותי ואמר לי במילים הללו בדיוק: "אל תידאגי, אם תישקלי האנורקסיה עדיין תהיה שם,היא לא תעלם ,אם את מפחדת כל כך לאבד אותה..אל תדאגי היא עדיין תהיה שם" נעלבתי מהפסיכאטר האנטיפט הזה...פסיכאטר עם סמכות...כביכול מנהל מרפאה... איך זה יכול להיות שהוא לא מבין את הראש של בחורה כמוני עם הפרעות אכילה....ואפילו גם לא מנסה להבין....לא הצלחתי להבין את ההתעקשות הזו כשאני מסבירה לו שזה רק יכול לדרדר אותי... אז בשביל מה?...למה הוא מתעקש לערער את מצבי שהיה יחסית די טוב ואפילו במגמת שיפור באותה התקופה?...... הוא הוסיף ואמר לי: "הייתה ישיבת צוות ואף אחד אינו מוכן לקחת עליך אחריות ואם את לא תהיי מוכנה לחוקים של המקום,אין לך מקום אצלנו" הבן זונה הציב לי אולטימטום.... הרגשתי כל כך חרא עם המצב....נתן לי עד יום שלישי הבא לתת לו תשובה....זאת אומרת הוא נתן לי שבוע להחליט אם אני מוכנה להישקל פעמיים בשבוע כמו איזה שק תפוחי אדמה או לא ואם אני לא אהיה מוכנה להישקל אני לא אוכל לקבל טיפול... חזרתי הבית שבורה במטרה למות.. לחתוך, להכאיב, להרעיב... העיקר שאני לא אהיה קיימת יותר ...במחשבה שלי זה היה רק להעלם מהחיים הקשים והנוקשים האלו...לא יכלתי לוותר לעצמי והתקשרתי אל העובדת הסוציאלית שטיפלה בי, הסברתי לה את המצב...ציפיתי באיזה שהוא אופן לתמיכה ....הבנה.... היא זימנה אותי לפגישה ואמרה לי שגם היא אינה מוכנה לקחת עלי אחריות ושהפסיכאטר קובע מי לדעתו צריך להישאר ולהנות מהטיפול ושכרגע אינני זכאית יותר...... בכיתי....היא לא ידעה איך להיתמודד איתי ...ובסופו של דבר היא פשוט נתנה לי ללכת שבורה...היא ידעה שרצוני ומטרתי היה לשים קץ לחיי ולמות.....לא נראה לי שזה עניין אותה כל כך....הגעתי הביתה ....במטרה לשים קץ לחיי... שנאתי את עצמי על שאינני יכולה לעלות על המישקל הארור הזה שהרס את חיי שוב ושוב ורודף אותי כבר כל כך הרבה זמן.... הרגשתי כל כך חסרת חשיבות ....מהמרכז לבריאות הנפש או מהעובדת הסוציאלית לא שמעתי יותר...אפילו טלפון לא קיבלתי מאז... במזל לא גרמתי לעצמי נזק ממשי חוץ מהחזרה אל המחלה הארורה הזו שהורסת את חיי שוב ושוב ....רק בגלל שאינני עשירה ובעלת אמצעים איש אינו מוכן לטפל בבחורה כמוני ....מצב אירוני....אירוני ומגוחך.... כיום מצבי גרוע בלשון המעטה... שיערי נושר, ציפורני נישברות, העצמות כואבות ואני לבד לבד עם המחלה..... סגורה בבית לבד...מנותקת מהעולם האכזר והנוקשה .... מנותקת בתחושה מעיקה שאולי זה גם ישאר כך לתמיד.... אין לי למי לפנות....אין אף אחד שמוכן לטפל בי.... מצב אבסורד....מגוחך.....מתסכל.... תודה בכל אופן על ההקשבה...הייתי צריכה לפרוק קצת... אופק..

נתחיל בזה שטוב שהגעת לפורום וטוב שרשמת ואני שמחה מאוד שעשית את זה . הסיפור שלך קשה , וכואב וממש ראיתי בדמיוני את כל הדברים שתיארת . המערכת , הממסד , לפעמים אטום וקר ונוקשה מאוד ... ומקרים חריגים , או מיוחדים נופלים לרוב בין הכסאות כמו במקרה שלך . אבל בזכות הרצון העז שלך לחיות בכל זאת , למרות כל הקשיים את הצלחת להמשיך לשרוד אמונם בדרך-לא דרך ( שמחייבת טיפול ומסגרת שתאפשר החלמה בריאה) אבל בכל זאת החשוב הוא שלא נטלת את חייך לידייך למרות כל הטריגרים מהסביבה וכל ההרגשה מזופטת מהחוויה הלא נעימה הזאת . מה הלאה ? קודם כל אני בטוחה שהילה-ביאן או דינדין המקסימות , מנהלות הפורום , יוכלו להפנות אותך אולי למסגרת אלטרנטיבית , או לבחון את האפשרויות העומדות בפנייך. יש אפשרויות אז אל תתייאשי !! נכון את לא בעלת אמצעיחם והטיפול והבירוקרטיה יותר מסובכות בשל כך כי אין אפשרות לפרטי שעולה הון תועפות אבל יש אלטרנטיבות מסובסדות או מסגרות שיתאימו לך בוודאות ... לכל אחת יש כזאת . שנית , הישארי כאן , ספרי לנו מה עובר עלייך ברמת היומיום ומה עבר עלייך בכל התקופות של המחלה . דברים שאת רוצה לחלוק,לשתף,לפרוק מהלב... לספר במה זה מתבטא והכי חשוב איך מרגישה ומתמודדת עם זה . כל אחד סוחב שק אז אל תחששי לחשוף עצמך ... אנשים כאן מבינים ותומכים . שוב קחי את הזמן מה שאת רוצה לספר לנו - כל דבר אל תחששי ... את לא לבד . באמת שלא ... מלבד זאת אני שולחת לך חיזוקים ענקיים והמון אהבה , עצם זה שאת רוצה לעזור לעצמך זה כבר צעד חשוב ביותר ואני גאה בך על הצעד הזה שהוא מלכתחילה לא קל בכלל ... תני לעצמך קרדיט גם על זה . ותמשיכי להאבק על עצמך כמו שאמרתי . זה הכי הכי חשוב - את . נשיקות בינתיים יקרה , תמי

תודה אני רוצה להאמין שיש אלטרנטיבה נוספת... הלוואי ואת צודקת... למרות שלי קצת קשה להאמין בכך כי באזור שאני חייה בו אין עוד אופציות לבחורות כמוני... חסרות אמצעים... חוץ מאותו מקום שאליו אינני מוכנה לחזור בשום אופן.... אני כן רוצה להחלים... כן רוצה להאמין שיש עוד אלטרנטיבות.... נמאס לי....