אוף כבר אוף כבר אוף כבר אוףףףףףףף

אני שונאת את עצמי כבר איזה ילדה נאכסיתתתתתתתת אחותי עכשיו מתארגנת.. אני ביטלתי את ההגעה שלי כי השמנתי והבגדים באים עלי צמוד וכי יהיו שם מלא אנשים שאני לא ממש חברה שלהם ואן לי כח אליהם ואין לי כח לךאףחד וקר ואני עובדת מחר והתרוצים לא נגמרים אני פשוט עלובה עד שסוף סוף יש לי הזדמנות לעשות משהו לצאת מהבית אני כזו ילדה עלובה ומסכנה אני מרחמת על עצמי למה אין ליתרצון הזה להנות מהחים לצאת.. למה למה? למה זה עונש בשבילי - סוג של משימה היום שמעתי איזו מורה מדברת על כמה שהיא אוהבת לצאת והיא פי 2 מהגיל שלי ואחותי למשל מה זה אוהבת ורק אני שונאת ושמתי לב שחברה שלי אפילךא לא ניסתה לשכנע אותי בדרך כלל היא יושבת לי על הוריד כנראה שכבר התייאשו ממני סופית מה אני יעשה? אין לי תרצון הזה פשוט אין לי אני רוצה שיהיה לי אבל אין לי בטח שאני יהיה מבוגרת אני נורא יצטער על זה שפספסתי את כל הבילויים האלה אבל נכון לעכשיו זה אפילו לא נראה דבר מהנה.. יותר כמו עבודה אני עלובה כבר אמרתי.. אני פשוט עלובה יש מלא בנות במצב גרוע משלי שיש להם חברים וחברות ויוצאות והכל ורק אני בול עץ כל היום רוצה לנוח ולא עושה כלום אז גם אין ממש ממה לנוח .. נמאס לי כבר מהאישיות שלי חוץ מה"הא האלה יש עוד מלא בעיות חבל על הזמן אין פלא שרב הזמן אני מעדיפה לחיות בהכחשה מאשר להתמודד כי אין לי מושג מאיפה להתחיל נמאסת כבר נמאסתת

ב"ה הוא להרגיש שאתה נגמר מבפנים ונראה "פלא" מבחוץ.... המצב שמרגיש הכי נורא הוא שאיש לא מזהה שאתה זועק "הצילו!" המצב הכי נורא שאתה יודע באיזשהו מקום שאיך שאתה לא יתקבל בברכה כי תמיד יש מה להגיד... הדבר הכי נורא שבשום מקום לא באמת אוהבים אותך כמו שאתה..... אז אחרי כל זה... איך אפשר לרצות לצאת מהבית?! יש שלב שכבר נמאס לשים מסכות... שלב נדיר אז במקום החשיבה המקובלת היא.... "אני ארזה וארזה....הבגדים יראו ממש טוב עלי ואז אוכל גם לצאת ואז גם יאמרו לי "וואוו איזה פצצה..." וכל זה באופן מבחיל הופך להיות שאיפת חיים וכשהרגע הזה מושג הוא נעלם תוך שנייה ואז מה נשאר?.... הכיעור... הגועל והתחושה שאיש לא אוהב אותך באמת .... מזדההה?

וזה נכון.. אבל לא לגבי כי אני לא מחכה שיגידו לי את זה כבר שמעתי מספיק או שאני פצצה או שאני רזה מדי הרבה חברות שלי קוראות לי ניצ"ולשית - ניצולת שואה.. ופעמיים יצא לי לשאול אנשים כמה אני צריכה לרדת כדי להראות כמו הדוגמניות בערוץ האופנה כשזה בדיוק היה בטלויזיה ואמרו לי שאני צריכה לעלות.. חח אחרי זה הם הודו שזו הגזמה אבל את יכולה לשער בנפשך כמה זה היה אמור החמיא לי.. כמעט כל יום מעירים לי על רזון שלי גם אנשים שלא יודעים שזה לא טבעי נו ואת חושבת שאני מתייחסת לזה? ממש לא! אני לא נותת לעצמי להאמין לזה ומבהירה לעצמי שהם מגזימים! אבל בניגוד לחשיבה האנורקטית למשל אני לא מאמינה שהם משקרים ואני מאמינה שהם באמת חושבים ככה אבל הם פשוט טועים. לגבי מה שאני חושבת על עצמי אם אני משמינה וזה לא משנה שזה עדיין נקרא רזה אני מרגישה שאני שמנה אתמול למשל ראיתי תמונות שלי במחשב ובפלא' ונראיתי לעצמי ממש רזה אבל היום קמתי בבוקר ונשקלתי וגם עדיין בגדים שהיו גדולים עלי נצמדים אלי אז אני מרגישה נורא שמנה... ואתמול הרגשתי שאני ממש אוהבת תגוף שלי וגם לפני אזה 2 קילו הייתי מספיק רזה לעצמי זה טיפה מסובך בכל מקרה זה אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה בשביל אחרים גם ביום חמישי ידעתי שאף אחד לא ישים לב ששמנתי אבל הרגשתי נורא שמכנס שלפני חודש היה רחב עלי נצמד לי פתאום ואחותי אמרה "כן אני זוכרת שהוא באמת היה יותר גדול עלייך" וזה מה ששבר אותי ובגלל זה לא יצאתי.. אני לא חושבת שאנשים יאהבו אותי יותר אם אני ארזה אני חושבת שאני אוהב את עצמי יותר כמו שקרה עד עכשיו תמיד כשרזיתי אהבתי את הגוף שלי יותר . אבל אני מודעת לזה שזה רק דבר אחד ויש עוד הרבה דברים בחיים שיכולים לעשות אותי מאושרת או אומללה.. אני לא חיה בסרט מתעלייך מאמי שלי.