אני מקווה שאני לא פריעה

אני לא מבינה דבר אחד. ברגע שחליתי במחלה המקוללת הזאת,אני אמורה לצעוד לידה כל החיים??למה?? למה אין מצב שמישהי החלימה מהמחלה וזהו.שכחה מזה?לא מעניין אותה יותר? למה אני צריכה לשמוע על כאלה שהחלימו סוף סוף בחסדו יתברך יצאו לחיים "נורמלים" ועדיין מקננת בהם המחלה אי שם עמוק בלב יש איזה שהוא רצון להקיא...להרגיש כל עצם ועצם? אם זאת בריחה כזאת טובה לצרות שלי וגם ככה אני יחיה לצידה כל החיים אז למה להתאמץ להבריא??הרי איכות חיים לא תהיה לי כי אני יחיה במלחמה עם עצמי כל הזמן לא?אז כמה אברים בגוף ידפקו לי אז מה??לפחות אני יהיה רזה וירויח מזה ולא אהיה שמנה מתוסכלת שמתה רק לרוץ חזרה לאסלה. אני לא רוצה להתאמץ כמו מטורפת להעלות במשקל ו"לנסות להבין" למה זה לא טוב להיות כ"כ רזים ובסוף אחרי שנה למצוא את עצמי באותה נקודה. אם כ"כ טוב לי כאן(באיזה שהוא מקום...)אז מה הריצה הדפוקה הזאת להבריא? ואל תביאו לי את טלי סבח,היא אחת ויחידה ואני קדה לה קידה אבל אין עוד כאלה. וחוצמיזה אני בטוחה שגם לה רצות בראש מחשבות לפעמים לרצות לרזות שוב רק שהיא לא מספרת לאף אחד---

את מעלה שאלות קשות. אני לא יודעת אם במצבי הנוכחי יש לי זכות לענות. אבל אולי דווקא בגלל שאני נמצאת במקום רע כל כך - אוכל לנסות להוכיח לך שאסור להפסיק לקוות. כשהייתי בתיכון נהגתי לומר ש"טוב למות רזה מלחיות שמנה". ידעתי שאני עושה דברים מזיקים, ידעתי שיתכן שיהיה עליי לשלם מחיר. התעלמתי מההזהרות של כולם, הייתי עסוקה בלשכנע את עצמי לחיות במציאות מדומה שבה אין אמצע. בעולם הפרטי שלי היו או אנשים שמנים או אנשים רזים. אפילו הדוגמניות הרזות ביותר נראו לי שמנות. ולמה??? הכל מתחיל בשכנוע עצמי. בסופו של דבר השליטה היא בידיים שלך. למה עליך לחשוב רק על מצבי הקיצון? למה את חושבת שלא תהייה לך איכות חיים? אין ספק שהפרעות אכילה גורמות לנזקים, השאלה מה את מעדיפה: לעצור עכשיו ולנסות לתקן את הנזקים שכבר נוצרו או להתעורר רק בעוד כמה שנים ולסבול מנזקים חמורים יותר. חלק מהנזקים האלה אינם ניתנים לתיקון ואת עלולה להתחרט על כך. אני הייתי מוכנה אפילו לעלות במשקל אם היו מבטיחים לי שהצלקת תעלם. אבל היא לא תעלם לעולם. היא לנצח תהייה שם במרכז הבטן ותזכיר לי את המחיר הכבד על השטויות שעשיתי. זה לא נכון שהאובססיות האלה תמיד נמצאות שם. אני מכירה הרבה בנות שהחלימו וזהו. לפעמים זה חוזר, נכון, אבל האם זה אומר שצריך להרים מראש ידיים ולוותר? סליחה על ההשוואה, אבל גם מחלה איומה כמו סרטן עשויה לפעמים לחזור. זה אומר שצריך לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין למוות? אני בטוחה שאי שם בפנים קיים אצלך הרצון להחלים, עליך רק לגייס את הכוחות. במקום לרכז את האנרגיות שלך במחשבות הרסניות תנסי להפנות אותן לכיוונים חיוביים -בראש ובראשונה תאפשרי לעצמך להאמין שזה אפשרי. ודבר אחרון - את יכולה להיות רזה ובריאה. זה לא סותר. הכל מתחיל באמונות, במחשבות. אם תקפידי על תזונה מאוזנת ובריאה ואולי גם על קצת פעילות גופנית תוכלי להשתחרר מהכלא האיום הזה בו את נמצאת. אני יודעת שזה מוזר שדווקא אני כותבת לך את הדברים האלה. אולי את חושבת - באיזו זכות היא אומרת זאת כשהיא עדיין בעצמה לא נמצאת בתהליכי החלמה... אני יכולה להעיד על עצמי שהחלמתי בעבר ושנים לא התעסקתי בזה. גם אם מידי פעם עברו מחשבות הן היו מינוריות. לצערי, ההשלכות הרפואיות שנוצרו בעקבות הפרעות האכילה הן אלה שעוררו עכשיו הכל מחדש. היום עליי להתמודד עם צלקת שנוצרה באיבר שחשוב לי ביותר. זה לא פשוט... כשראיתי את הצלקת לאחר הניתוח רק חשבתי על דרכים למות. והינה אני עדיין חיה וכותבת לך על כך. תזכרי שהחיים הם לא רק שחור לבן - יש באמצע קשת של צבעים ססגוניים. בהצלחה!!! :)

ב"ה אם תסתכלי במראה ותתמקדי באבר גוף אחד תתמקדי בו ותראי איך הוא גדל וגדל אני מבטיחה לך שבין אם הוא באמת גדל או לא זה מה שאת תראי רק מעצם זה שהתמקדת בו עיצה מעשית שלי הפסיקי להתבונן במראה הפסיקי להתמקד ולהשקות את הצמח הזה שהוא לטענתך "החברה שלך" החברה הזו צריכה למות והדרך להרוג אותה היא להפסיק להשקות אותה הרעיון הוא שהיא זה לא את להפסיק להשקות אותה פירושו לא להפסיק להשקות אותך אלא פשוט להפסיק באחת להתייחס אליה מספר דברים: להעיף בגדים של רזון להעיף מזונות של רזון להעיף משקל להעיף מראה יש לך אומץ? בואי נראה אותך אל תוותרי היא לא שווה את זה את שווה הרבה יותר מזה ולא בא לי לשמוע שאחת מכן הולכת לסיים בקבר בגלל הפרעות אכילה את משקה אותה כי לא מצאת משהו טוב יותר תמכרי למשהו טוב יותר לא יודעת... ציירי לבבות על הגוף תתחילי עם משהו חיצוני תתחילי להרגיש אהבה אני יודעת מה את מכירה אני רוצה שעכשיו תתחילי להכיר דברים שאת לא מכירה וחלק מהם מניתי לך אל תתני לה לנצח פשוט תספיקי להשקות אותה זוכרת? כשמתמקדים במשהו הוא צומח הוא הופך להיות מרכז החיים אני יכולה אפילו להסביר לך את זה פיזיקלית אז אנא ממך פשוט הפסיקי להתמקד במה שעושה לך רע בהצלחה המון אהבה ה.ביאן

את עוצמתית בכתיבה-ה' אוהב אותך ונתן לך כישרון עצום להגיד את הדברים הנכונים, ועדיין אני מרגישה שכמה שהעוצמה היא חזקה, זה עובר לידי, לא קשור אלי בכלל... יש לי אהבה עצומה, קוראים לה בעל, וילדים מדהימים ואמא שתומכת ומשפחה מקסימה----- למה?למה אני מעדפה להחזיק אותה כ"כ חזק?ממה הפחד העצום? אולי תוכלי להסביר לי למה יש בי מין פחד עצום שאיך שאני ייתן לה "לנצח" אותי ואתן לה ללכת אני ימות מבפנים? הרי חייתי לא מזמן בלעדיה וזה היה בהריון השני עם המתוקה שלי והייתי בסדר גמור כל השליש הראשון והשני וכ"כ נהנתי ופתאום לקראת שליש שלישי הרגשתי שאני חייבת את המחלה לצידי אחרת זה לא אני...אני מרגישה כ"כ בטוחה לידה היא מבינה אותי, מקבלת אותי איך שאני...אף פעם לא מאכזבת... דווקא השליטה שלה עלי נותנת לי ביטחון עצום אם אני יוותר אני אהיה אבודה.אני יודעת. אני יקום בבוקר ולא יהיה לי מה לעשות. הילה---- אני בתחתית עצומה ומרגישה שאני ממשיכה ליפול. הבלבול העצום של מה שנכון ומה שלא כדאי ומה הכי טוב---למה? איך פתאום זה נפל עלי? אני 6 שנים חולה בדבר המבעיט הזה, ורק עכשיו אני חושבת שאולי עדיף להיות עם זה כל הזמן במקום לקום וליפול בלי הפסקה?? וזה לא שהמשקל שלי כ"כ נמוך (BMI 15.5) אולי אני צריכה לוותר??? למי אני יוותר?אין לי כח למלחמות!!!!!!!! אני מיואשת.

את עוצמתית בכתיבה-ה' אוהב אותך ונתן לך כישרון עצום להגיד את הדברים הנכונים, ועדיין אני מרגישה שכמה שהעוצמה היא חזקה, זה עובר לידי, לא קשור אלי בכלל... יש לי אהבה עצומה, קוראים לה בעל, וילדים מדהימים ואמא שתומכת ומשפחה מקסימה----- למה?למה אני מעדפה להחזיק אותה כ"כ חזק?ממה הפחד העצום? אולי תוכלי להסביר לי למה יש בי מין פחד עצום שאיך שאני ייתן לה "לנצח" אותי ואתן לה ללכת אני ימות מבפנים? הרי חייתי לא מזמן בלעדיה וזה היה בהריון השני עם המתוקה שלי והייתי בסדר גמור כל השליש הראשון והשני וכ"כ נהנתי ופתאום לקראת שליש שלישי הרגשתי שאני חייבת את המחלה לצידי אחרת זה לא אני...אני מרגישה כ"כ בטוחה לידה היא מבינה אותי, מקבלת אותי איך שאני...אף פעם לא מאכזבת... דווקא השליטה שלה עלי נותנת לי ביטחון עצום אם אני יוותר אני אהיה אבודה.אני יודעת. אני יקום בבוקר ולא יהיה לי מה לעשות. הילה---- אני בתחתית עצומה ומרגישה שאני ממשיכה ליפול. הבלבול העצום של מה שנכון ומה שלא כדאי ומה הכי טוב---למה? איך פתאום זה נפל עלי? אני 6 שנים חולה בדבר המבעיט הזה, ורק עכשיו אני חושבת שאולי עדיף להיות עם זה כל הזמן במקום לקום וליפול בלי הפסקה?? וזה לא שהמשקל שלי כ"כ נמוך (BMI 15.5) אולי אני צריכה לוותר??? למי אני יוותר?אין לי כח למלחמות!!!!!!!! אני מיואשת.

אני לא כל כך יודעת מה לכתוב.אתמול הרגשתי כל כך חולת נפש,שזה זיעזע אפילו אותי, בחורה בת 24כמעט,שכבר לא מזדעזעת מכלום.הלכתי לקנות משלשלים.אחר כך נכנסתי לשירותי הבנות במקום בו אני לומדת,וסידרתי את הכדורים היפים שלי בארנק קטן שההורים שלי לא ימצאו אותם.במקביל נכנסו עוד ועוד בנות.הן היו כל-כך אחרות,כל-כך נורמליות שזה כאב לי.הרגשתי כל כך לחוצה,ממש נכנסתי לפניקה,כל-כך מטורפת.המחלה הזו,הבעיה הזו,לא איכפת לי איך הם קוראים לה,אני כבר משתגעת ממנה.אני מפחדת להשתגע בגללה ממש,להיות מטורפת אמיתית,כזו שכל היום מדברת לעצמה ולבד,בודדה. אם אני אנורקטית למה לעזעזל אני יושבת וצופה בתוכניות אוכל?! מה לעזעזל קורה לי?אני מפחדת נקודה. מפחדת לאבד שליטה, שהמחלה תלך לי לאיבוד,לא להיות יותר רזה, שיאכילו אותי ואהיה שמנה. הכל יהיה בסדר,אם רק אצליח להישאר בגוף הזה עוד,ולרדת קילוגרם כל שלושה שבועות בערך.אני אפילו לא מצפה ליותר,אני יודעת שבמשקל שלי זה חולני והרסני לבקש לרדת עוד.אבל אני חייבת.רק עוד קילוגרם כל שלושה שבועות,רק להגיע למשקל הרצוי שלי, משקל היעד שלי.בבקשה.בבקשה.