זאת שוב אני

אני לא יודעת אם ניסתם פעם להגדיר את המושג "שחור" זה מין משהו כזה מפחיד שאין לו סוף,זה כמו להיכנס לחדר חשוך ולנסות להתגבר עליו, לנסות להזיז ידיים או לבעוט ברגלים והשחור העצום הזה לא נעלם,ויש מין הרגשה כזו שאולי יום אחד השחור הזה יחליף קצת את הגוון לאפור כהה אפילו,אבל היום אני אי שם עמוק בתוך השחור הזה.אני שקועה בו כ"כ חזק שאני מרגישה בבור גדול ולא סתם שקועה, אלא דחוקה לפינה הכי קטנה שם ומישהו דורך עלי שאני לא ירצה לנסות אפילו לצאת משם.ומרוב שהבור מרגיש כ"כ עמוק זה לא נותן סיכוי אפילו קטן לצאת משם. איך אני, יכולה לנסות לדמיין אפילו לדחוף את מי שדורך עלי ולנסות לצאת מהבור העצום הזה? למה שאני יחשוב שיש לי סיכוי בכלל?? האנורקסיה הזו,היא מעשה שטן,יש רגעים של חסד לפעמים,כשאני חושבת שאני רזה מספיק אבל גם אז זה לא עוזר. מצד אחד,לא הייתי מוותרת על המפלצת הזו כי היא חברה שלי,היא מבינה אותי ותמיד שם בשבילי כשרע לי.ומצד שני אולי רע לי בגללה?איך אפשר להחליט?? אני בהמתנה לאישפוז וזה מנחם את בעלי אבל הוא לא יודע אפילו איך המלחמה הזו הולכת להיות קשה----וזה לא בגלל שאני רוצה לעשות לו רע,חס וחלילה.זה המחלה הנוראית שנלחמת בו,לא בי.אותי היא כבר ניצחה,אני בידיים שלה מזמן. מוזר כמה הם לא מבינים מה זאת אנורקסיה.הם חושבים שאת משקרת כשאת אומרת שאת רואה שומן בצדדים או ברגלים הם לא מבינים מה אני רואה,זה לא יעזור-זה כמו שתסבירו לאדם עיוור מה זה צבע שחור,אם הוא לא רואה הוא אף פעם לא יידע.ומי שלא ניכנס לכת המטורפת שנקראת אנורקסיה בחיים לא יבין מה שאנחנו רואות.

את צודקת חופית. את יודעת מה הכי עצוב, פעם לפני שחליתי וראיתי תוכניות ושמעתי סיפורים- לא הצלחתי להבין איך אפשר לראות משהו שלא קיים. איך את יכולה להסתכל על עצמך, לראות עור ועצמות ועדיין לחשוב שאת שמנה. היום, אחרי הרבה שנים לצד המחלה, אני לא יכולה לדמיין לעצמי להסתכל על עצמי במראה ולהגיד שאני נראית טוב. הכי מוזר, שאני אומרת הרבה פעמים על בחורות אחרות שהן הרבה יותר רזות ממני, אבל כשבודקים, מתברר שזה בדיוק ההיפך. אני כבר שנה וחודש אוכלת ולא מקיאה.ויש רגעים שאני מפחדת ליפול שוב לבור הזה. התחלתי להבין שאנורקסיה זה אחות תאומה שתמיד לידך. גם אחרי שאת מפסיקה את ההתנהגות ההרסנית, ובעז"ה שזה מה שיקרה לך, היא תמיד בתוך נפשך. כל הזמן אורבת לך ברגעי חולשה. זאת מלחמה יומיומית. אבל הימים שבהם את מנצחת הם ימים כל כך טובים, ההרגשה הזו שאת לרגע מאושרת, זה ממש מפחיד עד כמה שזה ממכר ונעים. זה מה שאני אומרת כרגע לעצמי, כי גם אני כרגע במלחמה. אולי יעזור לך- אם תחשבי שאת לא מוותרת על האנורקסיה לכל החיים, רק להיום, רק לשעה הזו, בשעה הבאה יהיה מה שיהיה, ותנסי לחיות את החיים רק לשעה. ותתני לעצמך טפיחה על השכם על כל שעה שהצלחת, אבל לא ע"י נזק עצמי!