תגובה להילה

היללוש , האמת שאני לא יודעת כל כך מה להגיד ... אני כל כך מבולבלת ומוצפת רגשות שאני מדחיקה במשך כל היום שאני כבר חושבת שאיבדתי קצת את חוש השיפוט שלי . למה יש לי הרגשה כל כך כואבת שאני פשוט לא אצליח להתגבר על זה ? למה יש לי הרגשה שבסופו של דבר כמה שאני לא אנסה להסיח את עצמי מזה , ההרס העצמי בסופו של דבר ינצח אותי ...? איך אפשר להתכחש לרגש , לתחושה שכזאת ? איך אפשר להתעמת עם דבר כזה .. הריי אף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר או עוד שנה או עוד שעה לצורך העניין . אז איך אני יכולה להיות כל כך בטוחה שזה רק פרק של זמן עד שזה יעבור , שזאת נפילה, מעידה שמותר גם לי לעשות אותה ..? מאוכזבת - אולי אפשר להגדיר את זה ככה ... יותר נכון להגיד אפתית למדיי למצב . לא ממש אכפת לי מה יהיה איתי . ואני קוראת את מה שאני רושמת ואני אומרת לעצמי "זה נורא ואיום והזוי לחלוטין" אבל אני לא מרגישה ככה . אני לא מרגישה שזה טוב או רע , או כלום . אני פשוט נמשכת לשם יותר ויותר . נותנת לעצמי להיסחף עם זרם הרגשות שמציף אותי , וזרם המחשבות שמציף אותי, וכל הנלווה לכך . ואז השאלה הגדולה - עד מתי ? עד מתי אני אתן לעצמי להסחף ... ולאיפה אני אגיע עם זה .... אין לי כוח לעצור את זה . אין לי כוח נפשי ופיזי להתמודד עכשיו מול כל זה . ואין לי כוח להסתכל על זה כ"מעידה חד פעמית" ש"מותר גם לי לעשות" . נמאס לי לשקר לעצמי . נמאס לי להגיד שיהיה בסדר ולנסות להתכוון לזה אבל לא באמת . זה נראה , נשמע , מרגיש - מיותר פשוט . הילה את מאמינה שאדם יכול לאבד את צלם החיים בלי את החיים בעצמם ? כי זה התיאור שהכי מרגיש כמתאר את מה שאני מרגישה . ואם כן אז את חושבת שבאמת אפשר לעשות משהו שישנה ויחזיר אותו למסלול ? אני כבר לא מאמינה לכלום . בטח שלא לעצמי . אני לא יודעת עוד מה לכתוב כל כך... זה נשמע כאילו אני חוזרת על עצמי ובכל זאת לא מצליחה להעביר את המסר . אני אפילו לא יודעת מה הטעם בכל זה ... אבל שיהיה . באמת שאין לי תשובה אחרת . נחמד לדעת לפחות שמישהו עוד נאיבי מספיק כדיי להאמין בי ולא לוותר עליי ... תודה על זה בכל מקרה . ומותר לך לוותר אגב, זה לא משהו שאת צריכה להרגיש צורך לעשות . אני מזמן ויתרתי . כנראה שבאמת השתנתי אם הפכתי לקוויטרית אמיתית . חיבוק ממני , תמי

ב"ה ברור שלא סיפרתי לאף אחד ברור שזה היה מפחיד וברור שלא ידעתי מה לעשות היתכן? אבל אז הבנתי שלעיתים יש שאריות ויש טריגרים שתמיד כנראה חייבים לעמוד מולם אני קוראת לזה מבחנים ואם אני עברתי את המבחן הזה גם את תעברי את זה אבל אני לפחות יכולה להגיד שקשה לי מאוד עם הנושא הזה ושבאמת אין לי מושג איך אני נמצאת פה כי גם אותי זה יכול לחרפן אבל אני מאמינה בך כי את חזקה וכן את גם חלשה ויש בך הכל נאיבית ? כן את צודקת כל ההתייחסות לחיים שלי נאיבית ואני משלמת על זה מחיר יקר אבל הנאיביות שלי מביאה לי גם הרבה דברים יפים לחיים אז מה אכפת לי וכן אני מאמינה בך.. לגבי... ידעתי שאני לא אתן לעצמי ללכת עד הסוף ובאותה נשימה רציתי להגיע לסוף.. זה שוב פעם בער בי מאוד חזק אבל ידעתי שהפעם (לי לפחות) לא תהיה דרך חזרה המצב הבריאותי שלי אף פעם לא משהו ולא בא לי לשלם את המחיר הזה להיות במיטה כמו שהייתי ושהמוות יהיה איטי ואולי הרבה יותר קצר הפעם... לא...!!!! יש לי עוד כמה פרוייקטים שאני רוצה לעשות לפני שאני הולכת אבל גם אני מתמודדת עם הרצון למות ועם הרצון לחיות כל הזמן כל בוקר כל יום וזה הגורל שלי ואני מקבלת את זה ולכן יחסית קל לי והרצון לחיות מכריע אותי תמיד לא יעזור חוץ מזה השמירה העליונה שיש עלי לא תמיד מובנת לי לעיתים אני מרגישה שתמיד תולשים אותי ממקום הסכנה בדקה התשעים אני מבינה אותך אבל את תתגברי תחשבי את למה זה קרה חיבוק ענקי יקירה ואהובה שלי :-)

הילה , אין לי פשוט כוח לזה באמת .... אני מרגישה יותר גמורה מתמיד . אני לא מבינה למה את מאמינה בי בכלל . נכון שהנאיביות שלך יכולה לתרום לך אבל אני חושבת שאת רק תתאכזבי ככה יותר בחיים . בכל מקרה מי אני שאני אטיף או לא אטיף או לא משנה מה שזה לא יהיה. זאת פשוט ההסתכלות שלי על המצב . ב4 ימים האחרונים רבתי עם כל האנשים הכי קרובים אליי בערך ... כל יום - מישהו אחר . וכבר אין לי כוח להתחיל להסביר למה אני נפגעתי ולמה התעצבנתי וזה מגיע למצב שאת אומרת לעצמך - "למה בכלל לטרוח ..." כי זה באמת המצב . היום יותר מתמיד , הרגשתי אחרי הריב שפשוט בא לי לחתוך , לסיים את הכול , לגמור עם כל הסרטים האלה , כל הכאב הזה שיושב לי בפנים , כל הכאפות שאני מקבלת ברצף אחד אחרי השני מכולם . ולא עשיתי את זה . למה ? שאלה טובה באמת . אין לי תשובה ממשית מלבד זה שכנראה הייתי אפתית גם לזה אולי. זה מין מצב אבסורד כזה אבל ככל שזה מתגבר כל שבא לי לעשות זה רק להחזיר את תמי "הילדה הרעה" שמשכיחה ממנה את כל הכאב באמצעות הרס עצמי . אין לי מושג מה יהיה איתי . אני מרגישה כאילו אני עומדת לבכות בכל רגע שאני נושמת ושאם אני אתן לעצמי את זה אני פשוט לא אצליח להפסיק את זה ... זה מה שקורה לי לרוב כשאני בוכה . אני פשוט לא מצליחה להפסיק ... אז אני פשוט מדחיקה . עוצרת את עצמי . אוצרת את הרגשות פנימה . מראה פנים קרות רוח . מזייפת שהכול פאנן . ומבפנים הכול רקוב . וכואב ולא נסבל ... ת'אמת הילה אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אצליח לסבול את זה . עוד כמה זמן אני אצליח לסחוב את כל הקושי הזה בפנים . חוץ מזה, אם לומר את האמת ידעתי שקרה משהו שנה שעברה איתך ... אבל לא ידעתי באיזה רמה היית דאז . אני שמחה לפחות שמישהי מאיתנו חזקה מספיק, את עברת את זה וצלחת את זה ואני גאה בך על זה . אבל זה היה ברור מבחינתי ... כי זאת את . זה פשוט אומר הכול לא ? אני לא כמוך הילה . אני שונה . אני לא יודעת מאיפה יש לך הביטחון או כמו שאמרת הנאיביות לומר שאני חזקה ואני אעבור את זה . זה לא מרגיש לי ככה . זה רק מחמיר ...וזה הופך יותר ויותר בלתי נסבל מיום ליום שאני כבר לא יודעת איך אני מתחילה בכלל להתמודד עם כל זה . אולי לא בא לי להתמודד ואני בורחת כמו תמיד למקומות שהכי נוח לי כי אני לא יודעת אחרת ... אני לא יודעת להתמודד ולשאת את כל מה שיש לי בפנים . הדרך היחידה שמצליח לשכך קצת מהכאב זה הרס עצמי בגלל זה אני נמשכת לשם . דרך אגב , אמא שלי היום בבוקר אמרה לי שהרזיתי ... מוזר אני לא רואה את זה . טוב שזה רק מדרבן אותי יותר לשם . מצחיק איך כוונה של מישהו אחר מתפרשת אצלי כדירבון גם במודע . היא כמובן לא יודעת . טוב היללי , החיים מרגישים רע את האמת . כל הטוב מתגמד אל מול הרע כרגע .... וגם הטוב נראה איזה סוג של רע במיעוטו ... ככה שבכל מקרה פשוט רע . נשיקות ממני, תמי