תמי, אני עונה לך כאן=]

את תאמיני לי אם אני יגיד לך שאני רוצה אבל לא יכולה? כי אני באמת רוצה..מי כמוך יודעת כמה אני רוצה להיפטר מהדיאטה הזאת, אבל זה פשוט בלתי אפשרי! עזבי, אני חושבת שאני אתן לעצמי לרזות..לעשות את הדיאטה, ללכת לחדר כושר, להוריד במשקל. אני יעבור את הקיץ, ואז אולי הדיאטה תצא לי מהחיים. בע"ה.. **חמודה**

להפסיק את הדיאטה זה נראה לך פיתרון ריאלי למצב ? את חושבת שאם תתתעלמי מהבעיה היא תיעלם ? כי למרבה הצער הקילשאות לרוב מנצחות - הבעיה לא נעלמת אלא רק מתעצמת . אין לטאטא את זה מתחת לשטיח ולחכות להתחיל בתהליך "אחרי הקיץ"... יש לנו נטייה מטבענו כבני אדם לדחות את הקץ לעיתים . אבל שוב אפשר לדחות ולדחות ולדחות אבל בסוף כבר אי אפשר לדחוק בעניין , והכול מתפרץ החוצה בין כה וכה . אני שואלת אותך ברצינות הכי רבה שיש - את רוצה להגיע למצב של אנורקסיה ? זה קורץ לך כל המצב הזה וכל "ההילה" שיש לזה וכמובן שהיא מעוותת ראוי לציין . כי אם יש לך אפילו חלק הכי קטן שאומר כן - זה הזמן שלך להתחיל לדאוג לעצמך , ולקחת עצמך בידיים . את אומרת שאת כל כך רוצה להפסיק . אבל עם זאת לא מוכנה לעשות ולו צעד הכי קטן ! ולמה ...? אני חושבת שאת יודעת בדיוק למה . וכבר דיברנו על זה . כמו שאמרתי ואני אמשיך לחזור על עצמי כמו תקליט שבור - הרצון הוא בידייך . וכך גם הדרך בה תלכי ... או תסיימי . שאננות לא מובילה לאף מקום - וזה מתייחס לכל היבטי החיים . אני יכולה להוסיף לך כאן המון ציטטות של אנשים גדולים ודגולים שניסחו היטב את מה שאני מנסה להחדיר לראש הקטן והחכם שלך . אבל אני לא חושבת שאני באמת מחדשת לך משהו . הריי בכל הללו כבר דשנו , והכול כבר נאמר במילים כאלה או אחרות ... אז כל שנותר לך הוא לעשות החלטה לכאן או לכאן לגבי חייך . ופה בעצם מופיע אחד ממבחני החיים הגדולים שלך שעשויים לשנות ולהשפיע על חייך מקצה לקצה . ההחלטה היא אותה החלטה . אם אינך מסוגלת לבצע אותה ולהתחיל את התהליך לבדך אז תני לאנשים לעזור לך . הריי אנו ישויות שלא נועדו לחיות לבד . ומין הסתם רובינו המוחלט לא סוציופטים כך שחברה ותמיכה של אנשים מסיבבך רק תיטיב עמך ותעזור לך לעזור לעצמך . אינך מסוגלת לעשות זאת ? תני לעצמך את הזכות לקבל עזרה ואל תהיי גאוותנית עד כדיי כאב - תרתי משמע . אני הייתי גאוותנית במשך רבה זמן , ועד שאת מוותרת ומוחלת על "כבודך" ומוכנה להודות שיש צורך בעזרה ובהתערבות - התהלך לא ממש מקבל תאוצה, ויש שיגידו שאף לא מתחיל כלל ... ההרגלים , המחשבות השיעבוד , הכמיהה לרזון , הדיאטה - שומדבר לא ישתנה אם לא תחילטי שאת רוצה לשנות זאת . שוב פעם אני אומר - לא יכולה ? מצבך מצריך התערבות משנית . וכך זה בכל פעם שזה כבר מעבר ליכולתינו וזה עוד אות שמאותת לך באור אדום שכדאי לך מהר לסגת אחורה כי משם הדרך לתיהום ארוכה , תלולה ומסוכנת , ועוד יותר ממכרת ומשעבדת ממה שאת חושבת . קבלי עזרה . לא חסרות דרכים ואפשרויות . תני לעצמך את הסיכוי לחיות כפי שמגיע לך וכפי שאת רוצה לטענתך ... להתייאש - זה לא נכון אף פעם . ובטח שלא מתאים לך ... המון אהבה וחיזוקים ממני אהובה "אל תאמרי נואש " "כל דרך גדולה מתחילה בצעד קטן ..." ואני אוסיף - החשוב :להתחיל בצעד זה . תמי

תראי, אני יגיד לך את האמת- אני קוראת את ההודעות שלך אבל זה לא משפיע עליי, כלום לא מחלחל לתוכי כי אני לא באמת מאמינה שאני יכולה להפסיק את הדיאטה. אני קוראת את מה שאת כותבת, אני מנסה לחשוב רגע על הפסקת הדיאטה- ומיד חוזרת בי ואומרת שאין שום סיכוי. כי אין. זה לא יילך. שלשום אכלתי יותר מדי, פשוט המון. הרגשתי כאילו הדיאטה הפסיקה. ואת לא יודעת איזו הרגשה נוראית זו הייתה- כל כך שנאתי את עצמי לא הפסקתי להסתכל על הגוף שלי.. ולשנוא אותו. הרגשתי מגעילה ודוחה..זה מה שייקרה אם אני יפסיק את הדיאטה! ולא יום אחד- כל הזמן! מה את חושבת- שאני לא רוצה להפסיק את הסבל הזה? אני נהייתי ממש אובססיבית לדיאטה! אני כל יום נשקלת! פשוט כל יום! אמא שלי אפילו אמרה לי: "די כבר להישקל! זה לא בריא! מספיק עם זה!!" אחרי כל ארוחה אני הולכת להישקל למרות שאני יודעת שבטח עליתי כי אני אחרי אוכל- ואם אני רואה עלייה של כמה גרמים אני ממש נעצבת- למרות העובדה שלפני רגע אכלתי! או ש.. אני חושבת שחזרתי לזה. לצומות. אני לא התכוונתי לחזור לזה. אני רק רוצה דיאטה טובה ובריאה עם ספורט ושלוש ארוחות ביום... פשוט שלשום, אני אכלתי מלא והרגשתי שזה לא יכול להיות שביום אחד אני יאכל מלא וביום שאחריו כאילו כלום.. אז אתמול פשוט....קיזזתי. כמה שהיה צריך. עד כדי כך שאכלתי כל היום רק סנדוויץ' מלחם קל. ולא הרגשתי רעבה בכלל. אני לא חושבת שגם אם הייתי מרגישה רעב הייתי אוכלת. אבל העניין הוא שבכלל לא הרגשתי רע עם זה- להפך! את לא יודעת איך הרגשתי טוב עם עצמי!! כל כך אהבתי את עצמי זה היה כל כך כיף והמשקל..הראה כמה גרמים פחות ומ42 השתנה ל41 נקודה משהו.. זה היה כזה כיף!!! אבל אז הבנתי- כדי להרגיש טוב עם עצמי, כדי לאהוב את עצמי, אני צריכה לצום. אני צריכה לרדת במשקל. וזה עצוב. לשאלתך- אני ממש לא רוצה להגיע לאנורקסיה!. זה לא קורץ לי בשום דרך וגם אין לזה הילה בכלל. מי כן היה רוצה? זה כזה מזעזע. אנורקסיות נותנות אסוציאציה של אנשי שואה. בשיא הרצינות. וזאת לא מחמאה זה מגעיל. רזון- כן. אבל עד גבול מסויים. ועכשיו תגידי לי מה את חושבת: באמת כדאי להמשיך להילחם בזה כשברור שממילא אין טעם? וכשאני אפילו לא יודעת מזה "זה". להלחם ב"זה", להפטר מ"זה". במה אני נלחמת בעצם? אני קוראת לזה דיאטה. האמנם? האם כשאני מפסיקה את הדיאטה אז זהו זה? הכל נעלם? ברור שלא. ברור שזאת לא רק דיאטה. אז לא חבל להלחם כשהתבוסה כבר ידועה מראש? הרי זה ברור שאת הדיאטה אני לא יפסיק [זה לא משנה כמה תכניסי לי לראש זה חזק ממני]. אז מה הטעם? אם תשאלי אותי עכשיו מהו משקל היעד שלי- אני לא יידע להגיד לך. אני יגיד לך שכמה שנמוך יותר טוב. חשבתי שאם אני יעשה דיאטה שהיא לא הרעבה ועם מספיק ארוחות ביום אז הדבר ה"זה" ייעלם לי. אבל זה לא נעלם וזה רק התחזק. ועכשיו אני שוקלת 41. פעם רציתי רק להגיע ל40. היום אני יהיה יותר משמחה להגיע גם ל 39..38..37...36..וכך האלה והלאה.. אבל זה לא ייקרה. זה סתם אשליות. וכמו שזה לא ייקרה ככה גם כל מה שאמרת- ביטחון דימוי וכו'-גם זה לא ייקרה. חבל להלחם סתם. פשוט חבל. סתם אנרגיה סבל ומאמצים. ברור שהבעיה לא תיפתר. גם אם אני מאוד יירצה. עצוב. **חמודה**