מתחילה להרעיב את עצמי..

כבר חודשיים שהתחלתי לא ממש בכוונה אבל עכשיו שאני כל כך כועסת על שאמא שלי לא ידעה ולא יודעת להיות שם בשבילי אז אני פוגעת בעצמי, אתמול אכלתי טוסט והיום כלום אני מרגישה פחות רע, כאילו קורה משהו...משהו...לצערי אני מאמינה בהמשך של נשמה אחרי המוות ולא רוצה להכאיב להורים אבל זה כאילו לא בשליטה כבר...כך שאם למות היה דבר טוב אז הייתי רוצה עכשיו...

ב"ה אני חושבת שזה מה שאת עושה... רק שמה שקורה בפועל הוא שאת מענישה את עצמך ורק את עצמך! אבל את יכולה לפתור את הקושי באמצעות מילים.. לומר לה דברים קשים בפנים לבקש עזרה... בת כמה את??.. יש לי תחושה שאת באזור התיכון אבל אני מודיעה לך שלהתחיל עם הרעבות מסתבך לאסונות שחבל וכדאי למנוע אותן... אני חושבת שלהעזר באדם חיצוני ולבקש לעשות עם אמא שלך בירור הוא צעד נבון... יתכן וטיב היחסים ביניכן לקוי ביותר עד כדי כך שהגעת למצב של סמביוזה איתה שאינך מסוגלת להפריד את עצמך ממנה ולכן את מענישה את עצמך כדי לפגוע בה...אחרת היית מדברת... ואם את מאמינה במה שקורה לאנשים שמתאבדים ..התשלום הוא כבד... לא חשפתי את זה עד היום בפורום אבל לדעבוני הרב אני בקשר עם מתים וזה משהו שקרה לי והוא די וודאי מבחינתיי... יש לי ידע ששמר עלי אבל שבעת ובעונה אחת גם מקומם אותי כי אני יודעת שלפתור בעיה בהתאבדות מבחינת קדושה היא לא פתרון בשום מצב...ויחד עם זאת זה לא הרגיע אותי כשחוויתי קושי נוראי ..היתי חייבת להתמודד מולו בדרך אמת ארצית ויש כאלה שיגידו שאני פסיכית וזה ממש לא אכפת לי..עובדה שאני מצליחה לגעת בשורש העניין אצל זרים וזה מבחינתי מוכיח את הכל ומאחר והעלת את הנושא אני מניחה שאת נשמה גבוהה מאוד... ואם כך קשה לך מאוד בחיים ואני חושבת שללמוד תקשורת וללמוד להביע את עצמך להביא את עצמך לידי ביטוי במילים הוא משהו שאת צריכה וחייבת לשים דגש עליו כי הבריאות הטובה שלך חבוייה במילים שחייבות להאמר ואינן... ואם יתכן ובלתי אפשרי יהיה לעשות זאת מול הורייך תצטרכי למצוא דרך חלופית... ואת תמצאי ... אני רוצה לשמוע קצת יותר... ספרי מה הקשר שלך עם הפרעות אכילה..או שזה מנהג חדש... מה קורה .. מתי זה התחיל ואיך... או שזה באמת לשם הענשה מיותרת על כל צד ובמיוחד לעצמך את היא זו שנפגעת... המון אהבה יקירה

מאוד התרגשתי ממה שכתבת ומההשקעה שלך להודעה שלי..תודה.. מעניין, שמי הילה ואני בת 26, בעלת איבחון אשיות גבולית, מאוד אנטלגנטית , כך אומרים. ילדות קשה נפשית הכוללת התאבדות של אחי שגדול ממני בשנתיים ונשאר בן 14 וחצי. אני שוקלת 45 והגובה 62. כן יש סימיוזה עם ההורים, אנחנו די שלשייה, אני דואגת לחרדות של אמא מפני העולם ואבא, ומתחרה בה לצערי על המקום החם שהוא נותן לי הרבה יותר משמסוגל לתת לה. לפני 5 חודשים פלוס ניסיתי להתאבד שוב.."ניצלתי" בשעתיים מלמות בקור של ירושלים לאחר נטילת אינספור כדורים שאיבדו לי את ההכרה.... אז כך, הכל נשמע רע ונורא אבל דווקא מתוך הגיהנום מצאתי כוחות ועזרה מהשם שנותן חברה טובה מקום מגורים זמני מיוחד בשבילי עם זוג חברים הכי מבינים שאפשר, מטפלת מדהימה מזה 3 וחצי שנים, ואישיות נחמדה מאוד שאני לא מבינה למה אוהבים, אבל מראים מאוד.. אני יודעת שאם אשנס מותניים (צרות) ואתקרב אל הדת יותר, זהו הצ'אנס היחיד שלי מלעבור מלשרוד ללחיות.. הדבר הכי קשה לי בעצם של עצמי, זה הבדידות התהומית הזו, היא גורמת להרגשה של גסיסה נפשית, כך שחייב להיות אקשן, כל סוג של פגיעה עצמית...וכל כך נמאס לי ממני הילדה שלא מוכנה להתבגר ולא מוכנה לתת לכאב לחלוף כי היא יודעת שהוא יחזור וכאילו בזמן אחר וכאילו כואב יותר...כך שאני כרגע לא מבינה מה ההבדל בין לאבד את הדעת או לאבד את הגוף או את המשחק המכור הזה ש"הכל ידוע מראש" לא?

אפשר ליצור איתך קשר???