להילה...
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
אין לי ממש שאלה לשאול אותך... זו סתם הרגשה נוראית שאני נמצאת בה.... מסרבת להאמין שזו אני זו שחיה בתוך כל הגועל הנורא הזה ולא נוקפת אצבע כדי לצאת ממנו... אני כבר לא ילדה- עוד מעט 30, למדתי, אני אוחזת במקצוע נחשק, בן זוג מדהים ומשפחה תומכת... על פניו הכל מושלם! אך מתחת לפני השטח- זוועה..... לא מעניין אותי כלום... רק האוכל! לפעמים זה איך לא לאכול... או לאכול כמה שפחות- הרבה ירקות, מעט פחמימות, הכל דיאט. ולפעמים זה לאכול הכל מכל, לא להרגיש, לדחוף ולדחוף עד שמציפה אותי תחושה של גועל והתפוצצות.... אני נעה ממצב של אכילה למצב של צמצום כבר הרבה מאוד זמן... כאשר בתקופת שאני דוחסת אוכל אני לא ממש מצליחה להבין לאן אני דוחפת כאלו כמויות גדולות.... אני מנסה להקיא, אבל לא ממש מצליחה... לצערי, או אולי לשמחתי, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי... בילדותי הייתי אנורקטית- עד הצבא! טופלתי ולכאורה הבראתי... אבל, רק אני יכולה לספר שהאוכל תמיד תמיד רדף אותי... ויחד איתו הרצון הגדול הזה בשליטה וברזון.... אני רוצה להיות רגילה, עוד אחת שעוברת ברחוב, לא רזה לא שמנה- רגילה! אחת בלי הפרעות אכילה... שלא כל היום מוטרדת מכמה היא אכלה.... אבל במקום לחפש את הדרך החוצה, אני רק אוכלת ומשמינה.... שמתי לב שבתקופות שאני עמוסה/עסוקה ואין לי זמן אני הרבה פחות מתעסקת ואוכלת כי צריך... לצערי, כרגע אני לא בתקופה כזו, אלא בתקופה של הרבה זמן פנוי, של הרבה מאוד אוכל ובעיקר של תחושת גועל.... אני לא רוצה לשבת מול מטפל/ת... אני לא בנויה לזה, לא רוצה לדבר על העבר... אני רוצה לבד להצליח, להפסיק ולחזור לאכול כמו בן אדם נורמלי... לא רק ירקות או רק אוכל משמין.... בלי להגיד שהיום כבר אבוד ולדחוף פנימה כל מה שאפשר... פשוט לאכול, כשרעבים... ולשתות כשצמאים ולא לשתות כמויות של דיאטים למינהם כדי לסתום את הרעב... או כמויות של קפה כדי לשבוע... זה לא באמת עוזר! ברור שאף אחד, לא יודע עד כמה המצב חמור, אני מסתירה ומדחיקה ומשקרת בלי סוף, בעיקר לעצמי... וכל יום מתחילה מחדש ומבטיחה מליון הבטחות ומפירה אחרי דקה... אני נגעלת כשאני חושבת מה אני עושה לגוף שלי, איך אני מתעללת בו, בלי סוף... ואני שואלת את עצמי- עד מתי? מתי באמת ישבר לי? אולי אני צריכה להגיע לשפל? למרות שנראה לי שכבר הגעתי אליו, אבל אין לי כוח לעשות כלום... כי אכלתי המון ורע לי וכואבת לי הבטן ואני רוצה להקיא ולא יכולה ופשוט נמאס לי נורא.... הלוואי שיהיה לך רעיון לתת לי איך להתגבר קצת, לבד, כל דבר יעזור... הלוואי.... ממני שפשוט כבר לא יכולה יותר... תודה....
ב"ה תקשיבי אני יכולה להבין שלשבת מול מטפלת זה לא שוס גדול ויתכן זה באמת לא מתאים לך השאלה אם את מוכנה לנסות דברים אחרים כי לומר לי ולספר לכולנו מה "לא" זה הכי קל כי הוא הכי ברור והכי נגיש ושם דבר לא ברור או חיובי כשהלא מתנוסס על שלטי מחשבות המוח הארור... ובשכל ישר וקר את חייבת להחליט אחרת כי את כבר במצב שהכימיה מדברת ואז זה אל משנה אם את רוצה או לא יהיה לך מאוד קשה להתנגד לחוסר איזון כימי כשזה מגיע לזה המצב גרוע ממש ונראה לי שאת שם.. את לא היחידה שטיפול באנורקסיה ואם יורשה לי לומר לקוי ביותר הוביל אותך לבולימיה זה רק מעיד כמה שהטיפול היה סמפטומתי ואף אחד לא הזיז לו לגעת בעומק או ברגע שכבר נגעת בעומק נבהלת וברחת.. ומה מכל האפשרויות את עפת כמו כדור פינג פונג בין רצון להחלים לבין הנוחיות והשליטה של "להשאיר לי במקצת מהבעיה כדי שברגעי מצוקה אוכל להרגע.." או משהו בסגנון.... כדי להחלים את חייבת לוותר על אופציית ההתפרקות... אמרת דבר יפה.. זיהית שכשאת עסוקה את לא בורחת לחולי וזה אומר יקירתי דבר אחד.. שבכל הכוח ובכל שארית כוחותייך האחרונות את אוספת את עצמך ומתחילה למלא את יומך סביב דברים שהם פרודקטיביים בריאים ושלא בהכרח מובילים אותך לאיזושהי מטרה מגוחכת אני במינה את הכאב שלך בבשר אבל אני גם מכירה את כל המניפולציות ויש שלב שאת חייבת לעמוד מול הכאב ולהסתכל לו חזק בעיניים ולהעיף אותו אינני יודעת מאיפה בא ייצר ההתענגות על הכאב... אבל את חייבת להבין שהעונג הזה שכמה שלא נעים להודות בכך חייב לעוף מהבמה של חייך כי אחרת תמצאי אותה במקום חאחר והאמיני לי לא במקום שייחלת לו. אז מה עושים אחרי כל כך דיבורים שממילא את יודעת מלמפרע.. את בעצמך יכולה לספר לי כמה הגיהינום נורא ומר... אז ככה קודם כל זורקים את הסטופר... אין דבר כזה "מחר אני מבריאה...או בקרוב" את מחליטה שאת הולכת לעבור תהליך... את מבינה שמשהו בך חלה...משהו בך לא יכול עוד ואת מנסה לזהות מה הפיל אותך ... אמרת שאחד הדברים שהפילו אותך הוא חוסר תעסוקה.. אז מיד לגשת ולדאוג לתעסוקה ולא משנה איזה... את מחליטה שאת מחפשת טיפול חלופי... את פונה לרופאת משפחה ואת מבקשת ממנה הפניה לטיפול משלים שעולה מחיר סמלי בלבד.. כמו למשל הומאופטיה..דיקור... מספיק שזה יהיה מישהו שתוכלי לדבר איתו.. מישהו שידאג ברמה הפיזית לאיזון שלך ... אולי זה מה שאת צריכה... אולי הדרך הקונבנציונאלית לא מתאימה לך ... מספיק שמישהו יקשיב לך ... אחרי הכל את היא זו שתצטרך לעשות את העבודה ... ועם כל זמן שתעשי אותה.. יקרה נס ברגע הכי לא צפוי ופוף זה יעוף מהחיים שלך אבל לא אם את תנהגי בלחץ של "או הכל או לא כלום" את תהיי חייבת לקבל שבתהליך הזה יש הצלחות ויש נפילות ומה שמדאיג הוא הרגע שבו את נופלת שם תהיי חייבת להיות חזקה ולומר לעצמך שאת חומלת לעצמך שנפלת... שאת מקבלת את זה בהבנה כי נכון לעכשיו לא היית מסוגלת להתנהגות אחרת ... ואת מתחייבת לעצמך כל פעם מחדש שכל רגע את תנסי לשפר את מצבך קצת יותר... אני לא שמה לך סטופר.. אני לא שופטת אותך אז עשי לי טובה הניחי לבית המשפט... ככל שתהיי השופט של עצמך הסיכוי שלך להחלים מתרחק עוד ועוד... אז אחרי שזיהינו גם את זה ... גם לזה אנחנו מניחים... ספרי לי מה שלומך... המון אהבה
את כזו מדהימה ומחזקת... אני קוראת את התשובות שלך כבר המון זמן..... אני נדהמת כל פעם מחדש מהחוכמה , מההבנה ובעיקר מהניתוח של המצב בו כל אחת שרויה.... הבטחתי לעצמי שאעשה צעד ואפנה לדיאטנית כדי שתתאים לי תפריט כי עם כל ה"ידע" וההבנה שלי בתחום אני כנראה לא מצליחה לאכול בצורה מספקת... כי או שאני אוכלת מעט מדי או שאני אוכלת המון ... ואולי זה עוד גורם לבולמוסים הללו... חוץ מזה, הרעיון של הרפואה האלטרנטיבית מאוד נשמע לי ואני בהחלט אחשוב עליו! רק רציתי להודות לך, אני לומדת ממך המון, את נותנת לי המון נקודות למחשה ואני חושבת שאת עושה עבודה מדהימה! תודה
ב"ה תעשי כל מה שמחזק אותך ורק את יודעת מה באמת מחזק... אני שמחה שאת מתחזקת הכי חשוב שתלמדי לקבל את החולשות שלך ואז יהיה קל יותר להגיע להישגים הקטנים שיכולים במצב הזה שאת נמצאת בו לגרום לחיוך מאוזן לאוזן...לאט לאט אל תמהרי אשמח לכל עדכון באהבה רבה :-)
ב"ה תעשי כל מה שמחזק אותך ורק את יודעת מה באמת מחזק... אני שמחה שאת מתחזקת הכי חשוב שתלמדי לקבל את החולשות שלך ואז יהיה קל יותר להגיע להישגים הקטנים שיכולים במצב הזה שאת נמצאת בו לגרום לחיוך מאוזן לאוזן...לאט לאט אל תמהרי אשמח לכל עדכון באהבה רבה :-)
למרות שאני לא חי על בשרי את התחושות שמציפות אותך אני יודע איך זה מרגיש להיות זה מהצד שמנסה לעזור.רציתי לדעת אם את סיפרת לחבר שלך או למשפחה אם מישהו יודע או תומך. העצה היחידה שאני יכול לתת לך היא העצה שנתתי לעצמי.מלחמה מנצחים קרב קרב אל תחשבי על מחר או על עוד שעה .תחיי את הרגע שכל רגע שאת עוברת בלי להקיא תרגישי ניצחון תכריחי את עצמך לא לחשוב על אוכל כמטרד.תדברי עם עצמך תגידי לעצמך שאת יפה כי אני בטוח שאת כזאת.אני באמת מאמין שאנחנו הפסיכולוגים הכי טובים של עצמנו את יודעת ממה זה נובע תהיי כנה ואמיתית עם עצמךואל תתייאשי.זה מה שמיחד אותנו בני האדם - התקוה.אל תתיאשי מעצמך כי אני לא התייאשתי ממך.בהצלחה!
