מיואשת

אני בת 25, חולה באנורקסיה קשה מגיל 13 וחצי - עוד מעט סוגרת 12 שנה. אני כ"כ מיואשת מהמצב שלי, שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני באשפוזים מגיל 15. האשפוז הראשון היה בשניידר, במחלקת ילדים. זה היה בחופש הגדול בין ט' ל-י', וכשנגמר החופש הפסקתי את האשפוז כדי לחזור לבי"ס. לא הייתי אז בתת-משקל רציני - 46 ק"ג על 1.75 מ'. באשפוז עליתי עד 51 ק"ג. אחרי האשפוז הצלחתי בהתחלה לשמור על המשקל והמשכתי לאכול לפי תפריט. אבל באיזשהו שלב נשבר לי ולאט לאט התחלתי לקצץ ולרדת במשקל. בכתה י"ב כבר שקלתי 42 ק"ג, ואז מהרווחה פנו לבית-המשפט והכריחו את ההורים שלי לאשפז אותי (ההורים שלי נענו לתחנוניי לא להתאשפז בגלל שזה היה אמצע השנה האחרונה בבי"ס). הייתי מאושפזת בבי"ח דנה במחלקת ילדים כללית במשך איזה חודש, אבל האשפוז לא היה אפקטיבי, כי זו לא היתה מחלקה להפרעות אכילה. אחרי חודש חזרתי לביה"ס, בדיוק לתקופת הבגרויות, ואת השנה סיימתי ב-35 ק"ג. בסיום הלימודים התאשפזתי, שוב בשניידר, וזה היה אשפוז מאוד טראומתי בשבילי. הייתי שם 5 חודשים והעלו אותי המון במשקל, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. בגלל שהגעתי למשקל כ"כ ירוד החרדה שלי מפניי העלייה במשקל היתה עצומה, ועשיתי הכל כדי לנסות למנוע את העלייה במשקל, מה שאומר שהתחלתי לרמות ולהחביא אוכל. זה גרם לי להמון רגשות אשם ולשנאה עצמית נוספת על השנאה שנבעה מהעלייה במשקל, ואז התחלתי לגזור על עצמי כל מיני גזירות מטומטמות כמו לא להחליף בגדים, לא לראות טלוויזיה, לא לעשות כל דבר שגורם לי הנאה - כי אסור לי להיהנות. כשכבר התקרבתי ל-50 ק"ג עזבתי את האשפוז אף על פי שהייתי עדיין צריכה לעלות - פשוט לא יכולתי לסבול את עצמי יותר. כשחזרתי הביתה מייד התחלתי לצמצם באוכל ולרדת במשקל. הגעתי למצב שבמשך חודש ימים התקיימתי על חצי מלפפון ביום, והמשקל כבר הגיע ל-30 ק"ג. הפסיכיאטר בעיר המגורים שלי החליט לאשפז אותי בכפייה, ושלחו אותי להדסה - למחלקה הפסיכיאטרית (כבר הייתי בת יותר מ-18, ולכן בשניידר כבר לא יכולתי להתאשפז). האשפוז בהדסה היה נוראי גם הוא. פגשתי שם אנשים ממש מפחידים, התנאים הסניטריים היו נוראיים. גם שם רימיתי את הצוות כדי לעכב את העלייה במשקל, ואחרי אשפוז של 7 וחצי חודשים הצוות התייאש ממני ושיחררו אותי, אף על פי שעדיין לא הגעתי למשקל היעד. כשהשתחררתי הדפוס של הצמצום באוכל והירידה במשקל חזר על עצמו, ולמעשה נכנסתי למעגל של אשפוזים חוזרים ונשנים. אם בהתחלה הצלחתי לשרוד שנתיים בין אשפוז לאשפוז, הרי שהמרווחים בין האשפוזים הלכו והצטמצמו, והיום אני נמצאת במצב של אשפוז אחת לכמה חודשים. בהדסה הייתי שלוש פעמים, אח"כ הייתי במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם פעם אחת, ואח"כ גיליתי את המקום שלצערי הפך להיות הבית השני שלי בשנים האחרונות - המחלקה להפרעות אכילה בתל-השומר. שם הייתי כבר שש!!! פעמים, כל פעם מגיעה במצב גרוע יותר (הגעתי למשקל של 24 ק"ג לגובה 1.77 מ' - BMI 7 בערך). באשפוזים האחרונים הגעתי למצבים של איבוד הכרה בכל פעם, ובאשפוז האחרון איבדתי את ההכרה בדרך לאשפוז, באמצע כביש הערבה (אני גרה בדרום), ובאמבולנס הובילו אותי לטיפול נמרץ בבי"ח סורוקה (הייתי למעלה משעה מחוסרת הכרה והצילו אותי ממש רגע לפני הסוף. אפשר לומר שזה נס שאני עדיין חיה היום). בכל אשפוז העלייה במשקל היא נוראית עבורי, וכשאני מתקרבת ל-40 ק"ג אני משחררת את עצמי וחוזרת הביתה - למה שאני יודעת לעשות הכי טוב - להיות אנורקסית. מעולם לא נשארתי באשפוז עד הסוף, אני אפילו לא מסוגלת לאפשר לעצמי את ההזדמנות לנסות. האמת היא שאני לא מאמינה שיש לי איזשהו סיכוי לצאת מהחרא הזה - מייאש אותי רק לראות את כל האנשים שחוזרים לאשפוזים חוזרים ונשנים בתל-השומר, גם אנשים שסיימו את הטיפול עד תומו. אחרי האשפוז האחרון ניסיתי טיפול פרטי במסגרת של בית שיקומי, אבל גם אותו עזבתי בגלל סיבות שונות (בין השאר סיבות כלכליות - לא יכולתי לעמוד בתשלום לאורך זמן). כיום אני נמצאת בבית, מיואשת לחלוטין. מבחינת המשקל המצב לא מזהיר, אבל יחסית למשקלים הנמוכים בהם כבר הייתי, עוד לא הגעתי למינימום שלי. האמת היא שאני כבר לא יורדת במשקל כמו פעם - כנראה שהגוף חוסך כל קלוריה כדי לשרוד. חלק אחד בתוכי כ"כ רוצה לרדת במשקל, להגיע שוב להכי נמוך שאפשר, ואכן אני עושה הכל כדי לרדת במשקל - מנסה לצמצם באוכל כמה שיותר, עושה הליכות ארוכות ברחוב. חלק אחר בי כ"כ לא רוצה להגיע לאשפוז נוסף - אין לי כוח שיתקעו אותי עוד פעם במיטה עם זונדה ויתייחסו אליי כמו אל כלב (אחרי כ"כ הרבה אשפוזים בתל-השומר גם הצוות התייאש ממני, וזה, פחות או יותר היחס שאני מקבלת שם). לפני שבועיים נודע לי שחברה שהיתה איתי באשפוז מתה, וגם זה מעלה בי אמביוולנציה - מצד אחד זה מזעזע אותי וגורם לי לרצות לעשות עם עצמי משהו, אבל מצד שני זה גורם לי לקנא ולחשוב שאולי אני אנורקסית לא מספיק טובה, כי אני עדיין לא מתתי. איך נלחמים בקולות הללו? איך לחוזרים לשפיות? איך מחליטים שרוצים לחזור לחיות חיים מלאים? איך מתמודדים עם העובדה שהדבר היחיד שנותן לי סיפוק זה הירידה במשקל וההרס העצמי? הדבר היחיד שבשבילו אני קמה מהמיטה בבוקר זה כדי לראות שירדתי עוד 100 ג'. זה כ"כ עצוב ופאתטי. אני לא הולכת ונעשית צעירה יותר, אני כבר בת 25, ומאז הלימודים (שאותם סיימתי בהצטיינות יתרה) הדבר היחיד שאני עושה עם עצמי זה להיות אנורקסית. ומה שמשגע אותי זה שביום יום אני משלימה עם זה וטוב לי עם זה, אבל יש רגעים שאני תופסת את עצמי ומסתכלת על החיים שלי מהצד, ואז אני מבינה שזה כ"כ נורא, אבל עדיין אין בי את הכוחות להיאבק בזה. אני פשוט מבולבלת ונואשת, ולא מסוגלת אפילו להחליט אם אני רוצה עזרה או לא. אשמח לקבל תגובות ועידודים (זו הפעם הראשונה שאני חושפת את עצמי בפורום שכזה, וזה היה לי לא קל).

שלום לך, מעולם לא עניתי לאיש בפורום, אף פעם אין לי מה לכתוב או לחדש.... אבל משום מה ההודעה שלך "תפסה" אותי .... לא יכולתי להתעלם ממנה...... הרגשתי כאב מאוד גדול בלב כשקראתי אותה... זרקת אותי 10-12 שנה אחורה אל מצבי שהיה רע מאוד באותם ימים, אך לא רע כמצבך.... אני לא הולכת לכתוב לך הרבה, אני בטוחה שאת כל ה"בולשיט" הרגיל את מכירה ושמעת כבר מליון פעמים.... אני כן רוצה לספר לך שיש חיים מחוץ למחלה האיומה הזו והם נפלאים אם נותנים להם הזדמנות! מתוקה, הגעת לשפל! ואין לך כבר מה להפסיד..... את שם ואת מספרת שלא טוב לך, למה שלא תנסי לתת הזדמנות למשהו אחר? אלי לחיים אחרים שיכולים להיות לך, לעיסוקים חדשים,תחביבים, אושר.... הדאגה למשקל תמיד תהיה שם (אל תדאגי, זה לעולם לא עובר!!!) אבל זו תהיה דאגה נלווית, נלווית לחיים האחרים שיהיו לך.... אני רוצה גם לספר לך (אולי את גם יודעת את זה) שהמוח שלך לא חושב בהגיון כשאת בתת משקל.... אם וכאשר תצליחי לעלות למשקל תקין, כל החשיבה שלך תשתנה ויהיה לך פתאום הרבה, הרבה יותר קל.... אני יודעת שזה לא מעודד כל כך ואפילו נראה בלתי אפשרי... אבל אני באמת מאמינה שכן אפשר להתגבר על המחלה הזו ולו רק בשביל ההזדמנות שמגיעה לך כבן אדם לחיים הנפלאים הללו שקיימים שם בחוץ, לאהבה הגדולה שיכולה להיות לך, למשפחה, לעבודה , לשמחה.... וכמו שאמרתי .. גם למשקל יהיה שם מקום- מקום של מודעות! לא של הרס! רק תתני הזדמנות, נסיון, משהו... מי כמוך יודעת שאפשר תמיד לחזור לשם.... הייתי שם... ואני אומרת לך בשיא הביטחון שאין יום אחד שאני מתגעגעת....

ב"ה זו את נכון???

הסיפור שלך מביא לי צמרמורת בכל הגוף אני יכולה רק לתת לך חיזוקים מרחוק אני יודעת שזה כואב וכואב מאוד, סבתא שלי מתה מאנורקסיה היא הייתה במצב כמו שלך המשקל מאוד נמוך וכן גם כך בן דוד שלי מת מהפרעת אכילה הוא היה במצב גם גרוע אף יותר איך שהבנתי. כמו שאמרת שאת לא יודעת אם את רוצה לקבל עזרה אבל אני בטוחה שאת רוצה לחיות כי אם אל היית רוצה לא היית נכנסת בכל פעם מחדש לטיפול ויוצאת ומנסה לשמור על המשקל כיוון שאת נמצאת בערבה אני לא מכירה שם כל כך את האזור ואיפה יש טיפול טוב אבל אם תרצי אני יודעת שיש טיפול בבית חולים איכילוב אבל ההמתנה יכולה להיות ארוכה אבל התוצאה יכולה לעלות על שלה. הטיפול הוא ללא תשלום כמובן!! אני יודעת כמ הזה מאיאש ליכנס בכל פעם מחדש לטיפולים ולצאת שכולך בלי כוחות במלחמה אין סופית עם המחלה אני אשמח לנסות לעזור לך במה שאוכל אני חייתי כ8 שנים בהפרעה ויצאתי מזה- ללא פסיכולוגית ללא תזונאית- כי היא לא עזרה לי בשיט!! הסיבה שהחלמתי כי קרוב משפחה שלי מת מההפרעה באותה שנה ואחותי הייתה במצב דומה כמו שלך ופחדתי למות לשיקרה לי שושלת של ההפרעה כמו שסבתא שלי מתה ובן דוד שלי ויש לציין כי כל האחים שלי בלי יוצא מן הכלל בהפרעת אכילה- אנורקסיה\בולמיה! שלך באהבה חיזוקים דניאללה

אין לי יותר מדי מה לאמר לך כי בחיים לא הייתי במצב כמו שלך- אני תופסת את עצמי לפני זה. בכל זאת אני מבינה את התחושות שלך. אני ממש מקווה שתצליחי לצאת מזה. תנסי להסתכל על החיים שלך שלפני האנורקסיה או אפילו על החיים של חברות שלך או כל אחד אחר בגילך לעומת החיים של החברות שלך מהאישפוזים. ניראה לי שאת יודעת באיזה חיים עדיף לך לבחור. תנסי לצאת מהמעגל הזה ותתני צ'אנס לעלייה במשקל. תנסי לעלות לא דרך בית חולים כי העלייה שם באמת נוראית. תנסי כמה שאת יכולה כי כמו שהשגת את הכח הזה לא לאכול (דבר שהיום ניראה לך כ"כ קל אבל פעם היה קשה) ככה את גם יכולה להשיג את הכוחות לעלות במשקל. את עדיין צעירה אז אל תאבדי תקווה את יכולה לעשות כל דבר שרק תרצי. אני מאמינה בך ומקווה שהכל יהיה איתך טוב. תמשיכי לכתוב בפורום כי באמת נגעת לי ללב. תזכרי ש90% מההחלמה היא את ורק ה10 אחוזים הנותרים הם עזרה מהסביבה. אז תאמיני בעצמך!

ב"ה הסיפור שלך מזעזע אני מכירה הרבה סיפורים כאלה אפילו שלי לא שונה כל כך משלך "אנורקסית מוצלחת" אז זהו שהיא לא כל כך מוצלחת כשהיא מתחת לערימת עפר את רוצה למות?? מה את רוצה? אנחנו יודעים איך מרגישה המחלה ומה הסמפטומים שלה לא חדשת הרבה הסוף שלה ברור אבל יש שלב ונקודה של בחירה שאם את לא מזמנת אותה לעצמך שום דבר טוב לא יקרה בדרכך ועד שלא תביני את זה בהכרח לא יקרה שינוי את חייבת להציל את עצמך כי היה שלב שאני הבנתי שאם אני לא אציל את עצמי אף אחד לא יעשה את זה במקומי אני יודעת שרע לך ואני יודעת שיתכן וימים ספורים לחייך וכולי תקווה שיש לך הזדמנות רבה של זמן לקחת את עצמך בידיים ולהפוך את הגוך שלך מנשלט לשולט. כי כל עוד המחלה שולטת בו הוא ימות ואת רק תהיי אומללה את בעצמך יודעת שאין שום משקל ייעד שמצליח לאשר באמת \ תחשבי על זה תראי בכל החולי הזה את המציאות ולא הפנטזיה שמסובבת לך את המוח ואני יודעת כמה היא יכולה לסובב אבל תכלס את לא באמת משיגה את מה שאת כביכול רוצה רמז?... מה זאת באמת רוצה לא קשור בגוף שלך אני בטוחה שלא חדשתי לך מאום אבל אולי את כותבת כדי שכולנו נאמר לך פה אחד שהחיים האלה רק את יכולה לשלוט בהם רק את יכולה ללכת בנתיב הזה ששמו אותך עליו ללכת בו יש ציפייה שמישהו אחר יקח את זה אבל זו ציפייה שמולידה כשל וכזב רוצה שתמשיכי לכתוב הסיפור שלך נגע לי אני מקווה לשמוע ממך ביאן