שיא הבלגן?!

אני שבועיים תחת טיפולו של קינסיולוג, אדם שהתרשמתי ממנו מאוד לטובה, נתן לי מן תחושת בטחון שזה בסדר, שאני לא לבד ושאני בסדר כמו שאני... מאז אני משתדלת (!) לעמוד בחבילת הטיפול - כדורים וטיפות. לצערי יש ימים שאני בשליטה - אוכלת יפה ולא מתפתה ואם כן בכמויות נורמליות ויש ימים איומים (כמו הסופ"ש) הזה שפשוט פרקתי עול... אכלתי ואכלתי והקאתי והקאתי, הרגשתי שאני ממש מקיאה את נשמתי... מצד אחד אני שמחה שנגמלתי מהאימרה שלי - זהו, זה הבולמוס האחרון! כי תמיד בבא אחריו אני עוד יותר אכולת רגשות אשם מצד שני אני כ"כ מרגישה חסרת חוט שדרה וחסרת יכולת לעמוד במטרות שלי! אני כל יום מקווה שממחר בבוקר אקום ומשהו שם יפתח מבפנים. או לחילופין שמשהו שם יתמלא מבפנים כך שלא אצטרך למלא אותו בדבר כ"כ חיצוני כמו אוכל... יש רגעים טובים בימים האחרונים שהרגשתי יותר טוב עם עצמי, יותר מינית... יותר יפה... למה אני כ"כ מפחדת מהאוכל ומההשמנה?! אני מודעת מצד אחד לזה שאני רזה, משקל 44 על 1.65 לאישה שהיא אם זה לא הרבה אבל למה בכל זאת אני מפחדת להשמין? מה כ"כ נורא בזה? האם אהיה כך פחות אני? האם בגלל שאתפוס יותר מקום? האם יש לי מקום בעולם הזה כמו שאני?! האם זה אפשרי להרגיש טוב עם כולי? לאכול, להנות ולדעת לעשות סטופ מתי שהוא? האם יש תקווה???