נמאס לי ממנו כבר ... באמת

אני יודעת שאמורים להסתדר ולאהוב את אבא שלך ... אבל מה לעשות שאני לא ממש יודעת להגדיר את היחסי שנאה-אהבה שלי אליו . הוא פשוט הבן אדם שיכול לגרום לי להכי הרבה כאב . ועדיין באופן מזוכיסטי שכזה, אני לא מוותרת על הקשר שלנו . למה אני מעוללת את זה לעצמי ?! הוא לא מעריך אותי . באמת . לא נראה ככה לפחות . כמה שהוא מדבר מאחורי הגב שלי עם המשפחה שלי על זה שהוא גאה בי וכל מיני בולשיט - בחיים לא שמעתי אותו אומר את זה בפנים שלי . ולא אף מילת חיבה . רק ריבים , הטפות ,ויכוחים , צעקות , בכי ובלאגן ממנו אני זוכרת . אז למה לי ? באמת למה לי ? נכון - אני כבר לא הילדה הקטנה של פעם ואני הרבה פחות נפגעת ממנו כמו בעבר . אבל באיזשהו שלב נמאס לי . נשבר לי . רוב הזמן אני כבר לא נכנסת לוויכוח/ריב כי אין לי כוחות נפשיים להתמודד מולו . פשוט נגמרו לי כולם איפשהו בדרך כנראה... אבל הוא ממשיך בשלו . כנראה רק ככה הוא יודע שתהייה לו איזשהי אינטראקציה איתי. אבל השבוע האחרון - הוא רב איתי בערב יום העצמאות ! כל כך התעקש על שטות מטומטמת ולא הסכים להאמין לי , הרגשתי כמו בחקירת שב"כ ! ממש התעצבנתי . נפגעתי , צעקתי , הוא אפילו הצליח לגרום לי לבכות - וזה לא קורה הרבה כשאני רבה איתו בשנה האחרונה כי אני כבר לא נפגעת ממנו כמו בעבר . כל כך הייתי בסערת רגשות שהרגשתי ממש ממש רע פיסית אחרי זה . כאב לי בסרעפת , בריאות ... לקח לי זמן להירגע ומקלחת ארוכה ממש .... ועכשיו - הוא שוב ניסה לריב איתי . על כל שטות . כמו ילד בגן ... ולי , אין כוח לזה , אז אמרתי לו שאם הוא מתחיל לריב איתי אני פשוט לא עונה לו . הוא כמובן יותר התעצבן והמשיך לנסות .... אז נכון שלא נגררתי לכל הריב , אבל עצם זה שאני עדיין חושבת על זה ... הוא גורם לי להרגיש רע . ממש . והוא גורם לי לחשוב בצורה שאני לא אוהבת ... הוא מחזיר את תמי של לפני 3-4 שנים . תמי עם ההרס העצמי . אני חושבת שהוא פשוט לא טוב בשבילי . עוד משהו - בחודש האחרון יש לי לחצים בחזה , כמו דקירות שבאות בגלים בצד שמאל. להגדיר בדיוק איפה - לא יודעת ... אבל מה שכן הריבים שלי איתו בחודש האחרון רק מוסיפים לתכיפות של ההתקפים האלה ... דרך אגב זאת לא פעם ראשונה . לפני בערך 3 שנים הייתה לי תקופה דיי ארוכה שסבלתי מזה , עשיתי את כל הבדיקות שיש חוץ מצינתור בערך , ולא מצאו כלום . זה חלף מתישהו ועכשיו זה חזר משומקום . ככה שלעשות בדיקות ולהתחיל להדאיג את כולם אין לי כוח ורצון שוב .... בקיצור , רק רציתי לשתף אתכן בבאסה שלי מהאבא הדפוק שלי . לפעמים אני חושבת מה יהיה בהלוויה שלו/הלוויה שלי ואיך כל אחד מהצדדים יגיב . ולפעמים אני רק רוצה שקט ממנו . לא משנה מה זה יצריך ... מעבר לגור לבד זה פשוט בגדר חובה לדעתי בחודשים הקרובים . גם עכשיו מתחילים לי הכאבים שוב ... טוב אני אסיים לעכשיו , לילה טוב , מקווה שיהיה לכולנו לילה שקט . תמי

תמי יקרה, את זורקת אותי שנים אחורה, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד (ואת יודעת את זה בעצמך) שאם הוא באמת לא היה מעריך אותך הוא לא היה טורח להתווכח איתך ותדעי ,מניסיון, שהמצב משתפר עם השנים, פשוט תשנני לעצמך שאת שווה ואהובה מאד ע"י אנשים אחרים (וגם על ידו) ושהיחס שלו נובע כנראה מבעיות שלו שלא קשורות אליך! תצמצמי מגע ותמנעי מוויכוחים לא כדי לרצות אותו - כדי לרצות אותך! הקשר שם (אחרת לא הייתם מתווכחים) ויהיה שם גם אם תקדישי לו פחות חשיבות ותשומת לב ויותר לעצמך! בקשר לדפיקות לב - תבדקי אבל אל תלחצי זה הרבה פעמים נובע מלחץ וחרדה.. תרגישי טוב! ריקיש

ראשית תודה על החיזוקים .. שיפרת ולא במעט את הרגשתי ... תראי , המצב עם אבא שלי מסובך . לפי הכתיבה שלך כאן ובעבר , וההתכתבויות שלנו בפורום - אני מבינה שגם לך לא ממש היה (או עדיין )קל עם אבא שלך גם כן ... אז את בטח מבינה את הבעייתיות . זה לא סתם קשר שאת יכולה להחליט ביום בהיר אחד שאת מנתקת אותו . אבל מצד שני מה עושים אם הקשר הזה פשוט גורם לך להרבה סבל וכאב ...? זה לא פשוט . גם השלכות מסביב על בני משפחה אחרים אני לוקחת בחשבון . אני יודעת מה תהיה התשובה שלך "תחשבי על עצמך" אבל בשטח שתינו יודעות שלרוב זה לא קורה במקרים כאלה ... וכן יש גורמים מסביב שמשפיעים על הכול . השינונים שאת מדברת עליהם זה בעצם המאבק שלי בחיים . המאבק שלי להרגיש ראוייה ואהובה - קודם כל על ידי . שאני ארגיש זאת על עצמי. אני עובדת על זה מאוד חזק , והביטחון שלי הרבה יותר חזק מבעבר .... הדימוי העצמי שלי גם כן השתפר פלאים ( הכול ביחס לעבר כמובן ) . אבל יש לי עוד דרך ארוכה . אבא שלי תמיד נתן לי הרגשה שמה שאני לא אעשה זה לא יהיה מספיק טוב ... אולי הכוונות שלו אחרות והוא לא יודע לבטא אחרת את מה שהוא מרגיש או חושב - אבל הנזק נגרם כבר . הוא הגורם העיקרי שהוביל אותי להרס עצמי . כל מה שנלווה לזה - לה"א, לחתיכות , לסיכונים מיותרים שלקחתי על עצמי, להמון המון שטויות שניסו להקהות את הכאב ולהדחיק הכול . ואני יודעת שגם לו - לא קל . אני יודעת שהייתה לו ילדות עם הורים שהוא מנסה לחקות כמה שהוא יכול . המשפחה הבורגנית היפה מבחוץ , אבל עם חינוך מהגיהנום . אבא שלו עד היום מטיף לו מוסר . זה עניין של חינוך מבית . ככה הוא יודע לנכון . הוא לא מבין שהוא רק גרם וגורם נזק לנו . לבני המשפחה שלו . לילדים שלו . והכי מצער שהוא בסוף ישאר לבד .... הסיפורים שאני שמעתי על מה שהוא עשה בילדות לאחים שלי . זה פשוט לא יתואר . אני לא חושבת אבל שזה מקנה לו את הזכות להרוס לנו את החיים גם כן ... ואני אמרתי לו את זה כמה פעמים - הוא צריך פסיכולוג דחוף . אבל הוא כמובן מקובע ואטום ובחיים לא ילך לפסיכולוג כי "חס וחלילה מה יגידו עליו" ... הוא חי את החיים השקריים מבחוץ . באיזשהו מקום גם אני חיקיתי לא במודע אותו כך. אבל עכשיו את מבינה למה זה כל כך חורה לי שאני שומעת על "המשחק" הזה שאנשים עושים כדיי לא להתמודד עם החיים כמו שצריך . אני מנסה לצמצם עימו מגע כמה שיותר . אני גם דיי גמרתי בדעתי לעזוב את הבית ויהיה מה .... גם ככה אני מתכננת ליסוע מכאן שנה הבאה לתקופה לא קטנה . אבל אולי מה שבאמת קשה לי בכל העניין , הוא הידיעה שברגע שאני אעזוב - הקשר יגמר סופית וטוטאלית .... את שהיה לא ניתן להשיב . נשיקות והמון אהבה ממני ריקיש , תמי

תמי .. לא יצא לי עוד להגיב לך כי אני נמצאתכאן מידי פעם.. אבל ההודעה שלך עשתה לי משו. אני מרגישה כמוך היחסים שלי עם אבא שלי נוראים ואני בת 19 וחצי וזה ככה שנים. אפילו התחלתי לעבוד קצת תוך כדי הצבא כדי להתחיל לממן שכר דירה. די אני לא יכולה יותר. זה כואב כי זה אבא הורים אמורים להיות הכי קרובים וזה שובר את הלב שאני מנסה להתרחק מהבית בגיל כזה.. אני יודעת שזה ישבור את ליבה של אמא שלי.. אבל הגעתי לשלב שאני רוצה שלווה אני כמוך כבר אין כוחות לריב אני לא מוכנה לספוג יותר את הקשיים והעצבים שלו. אני גם ככה טיפוס שעונה ומגיב וזה רק גורם לריב יותר.. (הכוונה לתגובות לא להתחצפויות נוראיות). אני לא יודעת בת כמה את אבל אולי ניתן להציל משהו? למשל איך אתם מתנהגים זה לזה כשאתם לא בריב כלומר סתם בבית יחד? קיימת תקשורת? אני יודעת שניסיתי לדבר עם אבי שנוצר מצב אחרי ריב ענק ולפני אימי ואחותי שנתנו לי את הביטחון אמרתי את מה שבליבי אבל זה לא עזר לטווח ארוך. אני יודעת שבתקופות שקשה המצב עם אבא רק מחמיר את הקושי ואת הפרעת האכילה.. תיהי חזקה אני אשמח אם תרשמי לי קצת רקע גיל... שבוע טוב מותק!

קודם כל תודה על המענה ... לשאלותייך - אני בת 20 ( ו11 ימים ...) . המצב שלי עם אבא שלי , הקשר שלנו בעייתי מאז שאני זוכרת את עצמי . אבא שלי אדם מתוסבך עם עצמו והוא פשוט מאוד ,מוציא את העצבים שלו עליי ועל בני משפחתי . אפשר להגיד שהוא הגורם העיקרי שהתחיל אצלי ההרס העצמי . אולי זה היה שם תמיד , אבל הוא הדליק והבעיר את הניצוץ זה כמעט בטוח . בגיל 15-16 התחילו אצלי ההפרעות אכילה - בעיקר בולימיה שבאו בתקופות ונבעו בעיקר מסערות רגשות ואי יכולת להתמודד איתו ועם כל המצב שנוצר בגללו . היו גם עוד תקופות של צומות למינהם , ספורט מוקצן ועוד ... בכל אופן , זה לא נשאר שם , זה הדרדר עוד ועוד להרס עצמי מוקצן יותר כשכל פעם אני כאילו מעמידה את הרף גבוה יותר . המשיך בסיגריות . מהסיבה הפשוטה שרציתי להרוג עצמי לאט ובאיטיות . אלכוהול לעיתים דיי תכופות . המון שטויות שהייתי עושה בתור נערה מתבגרת , פשוט דברים מסוכנים . כלפי חוץ ? כמובן שאני שחקנית ענקית ושיחקתי אותה עד הסוף. חברים , משפחה, בית ספר דאז , מורים - הכול היה אחלה . תמי החייכנית , שכולם אוהבים , מצטיינת בלימודים , ומבפנים הכול הרגיש רקוב. הכול היה משחק , הצגה אחת גדולה . חיוכים וצחוקים והגעתי למצב שכלום כבר לא ממש מספק ומרגש אותי .הייתי חוזרת כל ערב , כל לילה הביתה ובוכה . התחלתי לחתוך עצמי ואפילו רשמתי פעמיים מכתבי התאבדות . באמת שהיו פעמים שבדיעבד אני יודעת כמה בקלות הייתי גומרת על החיים שלי . אבל בגלל שתמיד החזיקו ממני "תמי החזקה" , זאת שכולם נשענים עליה כשיש משהו , זאת שיודעים לבוא אלייה ושהיא תפתור לכולם את הבעיות - הדבר היחידי שהחזיק אותי זה אמא שלי .המחשבה עלייה. מה היא תעשה אם אני אתאבד ... אני זאת שמגנה עלייה,זאת שהיא יכולה לפנות אליי ולסמוך עליי וככה לאכזב אותה ? אפילו להשאר בחיים היה בשביל אחרים . לא בשבילי ... בכל אופן ,איכשהו יצא בערב אחד בכתה י"א שישבנו 5 בנות שאז היו חברות הכי טובות שלי וכל אחת הוציאה את הפרעת אכילה שלה . וההתמודדות איתה . אני סתמתי את הפה , ואחרי יומיים ( הגרסה הקצרה ...) אחרי לחצים של 2 חברות , הוצאתי שיש לי בעיה קטנה ,שאז לא הודתי שהיא בעיה ושהיא "קטנה" הרבה יותר משל שאר הבנות ,החברות שלי . רק שאף אחת שם לא הקיאה . וכשהם שמעו את זה - הם כמובן התערבו , לא עזבו אותי והוציאו אותי בשין ובעין מזה .. לשאלתך הצפוייה - ההורים שלי ושאר המשפחה לא יודעת על כל אלה . טיפול ? לא היה ולא נברא . בזכות חברים ובזכות הרצון שלי לחיות שהתגבר כשהבנתי שאבא שלי לא שווה את זה ושמותר גם לי לטעות ולא להיות מושלמת (עדיין עובדת על זה ). אני כבר 3 שנים , אפילו יותר בלי שהקאתי . בלי ה"א . מחשבות יש . אולי יהיו תמיד . אבל מקווה שלפחות במינון מזערי יותר . ושאר ההרס העצמי ? טוב זה חלק ממני . הפסקתי עם הפאן המעשי , אבל המחשבות וההאשמות העצמיות מעצם זה שאני לוקחת אחריות עליי על דבר שקורה בערך - קצת מקשים על העיניינים . בגדול -אני בסדר . למרות שכל פעם יש תיק אחר שחבר/ה או משפחה מפילים עליי בתקווה שאני אדע מה לעשות עם כל זה , ואני ? אוכלת את כל החרא . נשארת עם האחריות שהפילו עליי בין אם רוצים או לא ומוציאה את הכול עליי- "למה אני לא מסוגלת לפתור ולשנות את כל העולם ". אני חושבת שהפחד הכי גדול שלי זה לאכזב אנשים ואת עצמי . ולא סתם חברים שלי אומרים לי לפעמים "סופר תמי לא יכולה לשנות את כל העולם ..." . בכל אופן , לפי התיאור שלך עם אבא שלך - אני חושבת שאת מבינה אותי , לא ? :) אני פשוט מאוד חושבת שהבריאות הנפשית שלי והבריאות בכלליות (עצבים,מתח וכו') לא שווה שום הון שבעולם . גם אם זה אומר לגור לבד ולכלכל את עצמי לבד . כשאני יודעת איזה השלכות יש לזה עליי ואיזה דברים זה דורש ממני . תודה על החיזוקים והמענה שלך מותק, אשמח לקרוא ממך עוד על עצמך ותמיד שמחה לשמוע דעה של עוד מישהי , שלך עם המון אהבה תמי