לליאת - על ענייני אשפוז וכל מי שמעוניין להבין
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
ב"ה ליאתי יקירה ואהובה מאוד מאוד אני יודעת שלא ביקשת ממני לכתוב משהו בעניין אבל אני כותבת את זה גם לך וגם לעוד הרבה ששואלים לעצמם ולא תמיד מבינים גם כי יש הרבה בורות סביב העניין, גם כי זה מפחיד (שלא נדע) וכו' וגם כי יש לעיתים חוויות אשיות לא נעימות והכרות טראומטית מהחווייה עם אנשים אחרים שעברו את זה ...עם עצמנו .... לא נעים להגיע למצב "שזהו" נדמה שאין מוצא. מפחיד מאוד לחשוב שזה המצב. אני הגעתי כמה פעמים למצב הזה ולעיתים היה מוצא ולעיתים אחרות לא ותמיד היה מאוד מבלבל ושאלת השאלות "מה באמת נכון לעשות במצב הזה". היו לי חוויות רעות. היו לי חוויות "טובות" או לשם דיוק לא מזיקות ואולי אפילו יעילות. אני ארשום רק ממקום של נסיון, חווייה....שלא מההיבט הפסיכולוגי - טיפולי - מקצועי ברמה פסיכיאטרית ברור שלא היתי מאחלת לאיש להגיע למצב הזה. זה לא נעים. זה מרגיז ולי זה גם פגע באגו שזה קשקוש אבל אז לא חשבתי כך. כך זה נראה בשפה עדינה..... במחלקות השונות אנשים מפורקים, עצובים, מיואשים, מסוממים..מסוממים יש מחלקות שאת כבר לא רואה מי היה פעם האדם שניצב מולך היום ולמה לעזעזאל הגיע למצב הזה?! ויש הרבה סיבות וזה לא תמיד גנטי. נסתרות דרכי האל. אנחנו לא תמיד מבינים מדוע אנשים מגיעים למקומות האלה ולא. אני לא חושבת שתמיד בהכרח זה בשליטה שלנו אבל כמה שלא גם על זה יש לנו מידת אחריות מסוייימת. וזה לחלק מאיתנו באמת מאוד קשה לקחת אחריות על חיינו ואין מילה אחרת מאשר "להעיז" לחיות. כמה מאיתנו מעיזים? כמה מאיתנו אין להם סרטים בראש.. כאלה שאפילו עוד לא הוסרטו ולא מומשו? ואם הסרט לא הוסרט אז למה לעזעזאל מסריטים אותו שוב ושוב???? ולאנשים רגישים בעלי דמיון יתר...אנשים חלשים... אנשים שלקחו סמים... אנשים שהורסים את עצמם....אנשים שנולדו כך...הם בד"כ קורבנות "למחלה הנפשית" שיצאה מכל פרופורציה וברור שזה לא התחיל ונגמר בזה ואפשר להתפלסף על זה מכאן ומשם ולא כל אחד יוצא מזה ... חלקם ממש משוגעים ואני בעצמי לא מבינה את השגעון הזה הפרעת אכילה לא שונה משום שגעון אחר. אני קוראת לזה "שגעון בהכרה" וברמת הטיפול אצל כל אחד זה משתנה יש כאלה שמטפלים ..יש כאלה שחיים עם זה ו"שיקפצו" יש כאלה שמבחינתם אין להם שום הפרעה ואני מניחה שיש עוד וורייאציות. ברמת הטיפול עצמו.... לעיתים יש צוות שכבודו מונח במקומו שלרבים מאלה שזקוקים למענה הזמני הזה הם בהחלט יכולים ויש בכוחם לכוון. לעזור. לתמוך ושזה לא כזה שחור ברגע שאת מביעה נכונות להעזר - הם שם לעזור! והם עוזרים וטוב ליבם של חלקם ממש נחרט. עדיין, יש הרבה מוגבלות והרבה חסכים וכל מיני דברים שנדרשים על מנת לשקם את החולים באמת וזה עד היוםלא נשכל מבינתי להבין למה החולייה הזו חסרה... מה? הם לא שווים? לעיתים אשפוז הוא משהו כמו "חופש מהחיים" התנתקות חדה מהרעש שיש בחוץ, שיש בפנים. (כך לפחות אני תפסתי את זה בדיעבד). במחלקה את "שומעת" את הרעש שלך ואת מתחילה להבין דברים, מה שנמנע ממך מכורח המציאות המלחיצה התובענית ועוד הרבה מאוד רבדים שאת שאנחנו לא מוצאים את הקול שלנו בתוף להט של מציאות - שגרה. אנחנו למעשה הופכים להיות שפוטים להתנהגות שהיא מלכתחילה לא היתה נכונה לנו אבל רק מפני שמקובל או ככה צריך...רצינו להיות בסדר ונשאבנו...או שכן או שלא...זה לא עובד כך אצל כל אחד אבל אצל הרבה מאיתנו. אני מתייחסת לאנשים ששפיותם לא נפגעה ברמות של שגעון וכיוצא באלה ושעדיין יש להם סוג של בחירה. המצב שונה כאשר מדובר במחלקה שהיא נטו מתמחה בהפרעות אכילה והדינמיקה שם מאוד ברורה ואחרת ממחלקה פסיכיאטרית יש סדר יום מאוד מוגדר ארבעה ארוחות שיחת בוקר קבוצתית שיחות מפגשים קבוצתיים ביקורים יום אחד בשבוע שבו מחליטים על תפריט, בדיקות, שקילה, תרופות (במידה וזה מתאים) הרבה מאוד השגחה רב המאושפזים מתקשרים לא באופן ביזארי מידי. אני לא יכולה לומר שהשהות שם נעימה, אבל הטיפול שם בנגוד למחלקות פסכיאטריות אחרות הרבה יותר קפדני ויסודי. יש הרבה יותר פעילות ותמיכה וזה פלוס גדול. היום יש תופעה שנקראת "פגיעה עצמית" כל מה שקשור לחתכים בכל הווריאציות וגם זה הפך להיות חלק מהחבילה שנקראת הפרעות אכילה ואני מניחה שגם לרובד זה קיימת התייחסות בד בבד אבל בדכ במקרים האלה מעדיפים לאשפז במחלקה פסיכיאטרית. למה זה כן טוב? בגלל מרחב הזמן ההשגחה ההתרחקות מהשגרה שמאפשרת להקשיב לעצמך. להבין מה באמת קורה לך הגמילה , שהיא אולי למעשה החלק העקרי בעניין והיא אינה פשוטה כלל, אך מתאפשרת כאשר לא מאפשרים לך ליישם את הרגלי ההתמכרות לאורך זמן ולאט לאט עובר הגל ואת חוזרת לשלוט נכון בעצמך בהרגלים שלך...ביותר בקרה ובטחון כשיוצאים את מקבלת תמיכה סוג של ביקורת והשגחה מרחוק ומקרוב זה לא נגמר בשחרור וזהו. מלווים אותך אח"כ בד"כ כשזה מגיע להפרעות אכילה האשפוז הוא לא יותר מארבעה חודשים, אלא אם כן יש החמרה, קורה משהו לא יעיל ואת או מי שזה לא יהיה מתמכר לתחושה של הבטחון המושלית וממשיכים להשאר שם. לעיתים הצוות מרשה את זה. לעיתים אחרות לא. מינוסים לעיתים את "חותכת"באמצע עוד לפני שבכלל הסתיים הטיפול ובלי לשים לב רק זה יכול לגרום להחמרה. למה? בגלל פחדים בגלל שלא רואים את הסוף ולא לגמרי מבינים בגלל שמתנגדים לריפוי לעזרה. אחרי אשפוז קשה מאוד למצוא את השקט שלנו בתוך החברה (זה לא קורה לכולם) מעין תחושה של חוסר שייכות אבל מוקצנת ממש. צורך עז בהתבודדות וכמה שפחות להיות בחברה. לי זה עבר אחרי שנה...יש כאלה שזה עובר אחרי חודש.. אני מניחה שזה די אינדוודואלי אבל זה קורה. חוץ מזה לפני שעושים צעד כזה יש עמותות. כמו שחף, סהר ואביב... אפשר לשאול ולאסוף כמה שיותר פרטים ומידע אחכ את יכולה לקבל הרבה מאוד עזרה בשיקום מביטוח לאומי בכל מה שנוגע ל"שיקום" אם זה לימודים באנוברסיטה, עזרה בדיור ושוב הכל תלוי במידת הצרכים שלך. ביטוח לאומי לא נוטה לפרסם את הזכויות שלך. אף אחד לא עושה לך טובה ובמידה וקורה לך משהו את זכאית להשתקם. ושוב... הרבה פלונטרים בחשיבה שלנו נובעים מבורות ואני אומרת שאם יש משהו שיכול לסייע ושוב כאמור לא בכל המקרים וכל מקרה לגופו, אז למה לא? ועדיין לא אחרי שאנחנו באמת מבינים מה זה אומר.... בהצלחה והמון אהבה :-) את מוזמנת כאמור לשאול שאלות
ואוו....
