מה אתן מגדירות "לצאת מזה"?

אני מגדירה את זה לא לחשוב על אוכל כל הזמן לאכול כי באמת רעיבם לא לגמור מהצלחת אם לא ממש רוצים לא לספור את הקלוריות ממה שנכנס לי לפה לא להעדיף לצום יומיים בשביל לטרוף אחר כך לא לחשב יותר להיות במשקל תקין ועוד ועוד ועוד לא להקיא ולא לצום- זה ממש לא נחשב.

אני חושבת אין הגדרה חד משמעים ל"לצאת מזה" כל אחת והיעד שלה בלצאת מזה... אני חושבת שגם לא להקיא וגם לא לצום- כלול ב"לצאת מזה" כיוון שזה חלק מההפרעה.. ורק שתדעי לכאורה יצאתי מההפרעה- אבל בתוך תוכי יש ניצצוץ מההפרעה כמו הרצון להקיא והצומות שאני עושה עד 7 בערב ואז חוטפת בולמוס רציני בלילה! לכן אני במשקל תקין, אבל עדין בפרעה שמרי על עצמך ושבת שלום דניאלה

את רק מחזקת את טענתי.... נכון, יש מרחק אדיר בין אנשים שעמוק בתוך זה למצך, אבל עדיין- האוכל הוא אישיו. הוא מפריע.

בשבילי לצאת מזה משמעו לצאת מזה ברמה המחשבתית או: לא לדבר יותר בשפת הפרעות-האכילה או גם: לנתק את הקשר שבין כאבי וקשיי החיים והרגש מתקינות האכילה. במילים פשוטות מה זה אומר?? זה אומר שבין אם היה לך יום טוב או יום רע - בכל מקרה זה לא יתבטא באוכל. את תאכלי כרגיל בשביל הקיום שלך כמו כל בנאדם נורמלי (נורמלי באוכל הכוונה), ואת לא תענישי או תפצי את עצמך - לא משנה מה קרה. ההתמודדות עם קשיי היום-יום לא תקבל ביטוי חולני דרך האוכל, אלא בדרכים אחרות. זה אומר שתביני שהמסה הפיזיולוגית שלך היא לא הדבר הכי חשוב בחיים האלה, ולמען האמת- היא לא חשובה בכלל (אא"כ קיימת סכנה בריאותית כלשהי). שתביני שהרבה אנשים אוהבים אותך מאד ויוכלו לאהוב אותך בלי שום קשר למשקל שלך. זה אומר שתביני שהפרעת-אכילה היא דבר רע ושלילי, ושהיא זוממת להרגך בבוא היום. שתביני שהפרעת-האכילה היא לא ה"חברה המגנה" שלך; הפרעת-האכילה שלך היא השטן בהתגלמותו. ברגע שתביני את זה - את תשני את הטקטיקה ותרצי להילחם בה, כפי שתרצי להילחם בכל דבר רע שקם ומאיים עלייך. זה אומר להבין ש*לא לאכול* אין משמעו הצלחה ואושר, אלא חולשה, חולי וכשלון חרוץ מאד. להבין שאם את הורגת את עצמך באיטיות באמצעות הרעבה - את נכשלת, אבל לגמרי. זה אומר לקחת את האוכל ולשים אותו במקומו, שהוא: גם דלק חיוני לגוף וגם תענוג והנאה בחיים (אתן זוכרות שהוא היה כזה פעם?). זה אומר ליהנות מאכילה ספונטנית בלי שום תסכול, רגשות-אשם וחישובים מדוקדקים. זה לא משנה כמה אכלת ואם גמרת מהצלחת או לא, העיקר שתאכלי, תיהני מזה ולא תחשבי על זה אח"כ (וכמובן- לא תתני למחשבה להיתרגם למעשים מיותרים). לא להקיא ולא לצום זה פועל יוצא של מה שכתבתי לעיל, כי כאשר את יוצאת מזה ברמה המחשבתית - את מפסיקה להקיא בכוח או לצום. הרי זה דבר חולני לגמרי - לצום ימים שלמים או להקיא בכוח. לאנשים נורמליים (נורמליים באוכל, כאמור) בכלל לא עוברת מחשבה כזאת בראש. הרי זה דפקטיבי לגמרי. מה שדניאלה כתבה מחזק את דעתי - זה לא משנה כמה את שוקלת, משנה איך את חושבת ובאיזו שפה את מדברת. יש הרבה בנות שכלפי חוץ המשקל שלהן נראה תקין, אך הן חולות מאד בראש. (אחח...כמה קל לדבר...). שבת שלום.

ושוב- לא יוצאים מזה לעולם, כפי שאמרתי. בכלל, אני לא יודעת מה אחוז המופרעים לעומת הנורמלים... אבל זה נראה לי רוב