הסבר - תרופות, משקל וכל השאר
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
היי, כשקראתי את התגובות להודעתי הבנתי שהיו פרטים שלא הסברתי כראוי. הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנים אחדות. המטפלת נהגה למלמל מלים חד-הברתיות, להנהן ולא לקחה את הסשן למקום פרודוקטיבי יותר. אינני אדם אסרטיבי במיוחד (עצוב, אך נכון) ולא ידעתי איך ליזום שיחה פרודוקטיבית. התרופה הפסיכיאטרית שלקחתי היתה הראשונה בשרשרת, מאחר והן לפעמים מפסיקות להשפיע, וישנם שינויים אפשריים באבחנה, כמו שקרה לי. זו היתה תרופה בשם פריזמה. בואו נשאיר לרגע את דיכוי התיאבון -- היא עזרה לי מ א ד, ניערה אותי מתוך דיכאון קליני עמוק ורע. היא עשתה את העבודה. היום התרופות אחרות כי הצורך השתנה והתיאבון חזר. המשפחה שלי לא תומכת בשום אספקט של הדברים. הטיפול הפסיכולוגי (מה, את משוגעת שאת צריכה את זה?), האבחנה הפסיכיאטרית (אין לך שום דבר. במשפחה שלנו אין דברים כאלה), הנכונות שלי לקחת תרופות שמייצבות את התפקוד היומיומי שלי. כולם אצלנו OVER EATERS, כולם. לדוגמא - אמא שלי הכינה אתמול יותר מדי אוכל וכשניסיתי לסרב למנה ענקית שניה היא התחילה לצעוק ולריב. לא אוכלים אצלנו עד ששבעים. אוכלים עד הנצח. עכשיו אני שוקלת 55 ק"ג, ונראית עגלגלת. כאמור, אני אוכלת הרבה ומאזנת עם משלשלים. אני יודעת שזה רע ושאני גורמת נזקים לעצמי. עצם הידיעה לא עוזרת, כי האינטלקט משתתק. מאחר ויש בעיות שונות, קשה לי להתמקד ולהתמודד איתן. איך מכבים שריפה כשלידה עוד חמש אחרות?
הללואי וכל אחד יכול היה לאפשר לעצמו שיחה עם פסיכולוג או פסיכיאטר..זה ממש השקעה עצמית בנפש האדם...רק אז גיליתי..דברים על עצמי..צורת החשיבה שלי הפעולות שאני עושה..מניפולציות המון דברים שלא ידעתי...זה שיש אנשים שלא מבינים זאת הם פשוט לא מודעים זה נראה להם "שיגעון " וזה לא נכון האנשים הכי מפורסמים מטופלים בקביעות אצל פסיכולוגים/יאטרים מטפלים וכו'...אז מזה תתעלמי אם זה טוב לך תמשיכי לדאוג לעצמך..והכדורים מייצבים אותך זה מצויין!!! לגבי האוכל..זה הבעיות שנוצרות במשפחות עם תרבות אכילה..של לגמור מהצלחת...ולמלא אותה עד גדותיה ומעבר לזה..וזה נפלא שאת שמה לב שזה לא בסדר..שאת לא רוצה כי את לא רעבה..ותעמדי על כך.. לפעמים גם כשאין תמיכה צריך להמשיך לדאוג לעצמנו גם אני טיפלתי בעצמי לבד..כי איך יכול להיות אצלנו הפרעת אכילה?? כולם לומדים וחרוצים ומושלמים ומה פתאום? ואז הבנתי שאני לבד...המון שנים סבלתי ואז החלטתי די..אני אדאג לעצמי..היה קשה ללא תמיכה אבל אפשרי.. בטוחה שתצליחי.. אני כאן אם תצתרכי כל שתרצי..נשיקות המון כוח.. דינדין
שורת הכותרת מסמנת את חוסר היכולת שלי לקבל מחמאות (והלוואי שהדבר היה נכון גם לגבי עלבונות :-) ). את הטיפול השוטף הפסקתי לפני כארבע שנים. נגמרו לי המלים, ובנוסף 'נפלתי' על פסיכולוגית משמימה ולא קואופרטיבית. כפי שציינתי, השתתפותה בשיחה כללה הינהונים ומלים חד הברתיות. ברור לי שלעתים טיפול פועל לפי העקרון שאני מדברים ומבינים כל מהן הבעיות -- אבל מה שווה התהליך אם אין שום הנחיה איך לפתור אותו?! אין לי כלים מקצועיים לפתור בעיות ולזהות טריגרים לגמרי לבד והיא לא הציעה אותם. האסרטיביות שלי עדיין לא נולדה ולא ידעתי לדרוש. המטפלת שלי חברתי מספקת - במסגרת הטיפול - בעיטות בעכוז. היא פשוט גובה 350 ש"ח לפגישה. אוי ויי... אז כרגע אני לבד, יחידה מול רבים. במיטה עד 13:00 בערך בימים בהם איני עובדת. אני יודעת שזה רע אבל לא מסוגלת לעצור את זה. השתמשתי בעצה שניתנה כאן - להפחית כמויות לשבוע ולראות איך הדפוס החדש מתפתח. זה מרגיש יותר טוב ויש תחושת שליטה משכרת. אבל... התחושה מוכרת לי ולא ממקום טוב. גם נעלמו 3 ק"ג לגמרי לבד. שום התעמלות (אני לא יכולה, בעיות גב בתהליך אבחוןף כשהאבחון הראשוני רע מאד). אני לא זזה מהפחד להחמיר את זה. האמת היא שכשאני זזה זה די מצחיק......! ככה שמוזר עכשיו. חדש, אבל מוכר ומטריד. ותודה על התמיכה. זה עוזר לדעת שיש מי שמבין ולא מבטל ב"זה הכל בראש שלך". נו, דה. דבילים. סופסופ
