יום חמישי ואני ...

במקום ללכת למסיבה שהכי באה לי בטוב . בחינם . שאמורה להיות מדהימה ... למוזמנים בלבד . אני תקועה בבית . למה ? כי אני לא יכולה לצאת מהבית . כי "תמי צריכה לנוח " .... שונאת את זה . אוף . זה לא פייר . יום חמישי זה היום שאני הכי אוהבת . זה היום שאני הכי מחכה לו בשבוע ... זה תחילת הסופשבוע . ואני תקועה בבית , שומעת רדיוהאד במקום זה :) למה ? למה הסדיסטיות הזאת ... איזה ביאוס עולם . וכן אני יודעת מה תגידו - יהיו עוד הרבה מסיבות . יהיו עוד הרבה יציאות . עוד הרבה סופישבוע ... שהבריאות שלי הכי חשובה כרגע ... אבל זה לא משנה את עובדה שאני עכשיו מבואסת מזה . תעשו חיים גם בשבילי בסופ"ש. :( תמי

כן אולי זה עוזר להתנחם שיש עוד מסיבות והחיים ימשכו..ויהיו עוד אירועים..ונכון זה מבאס ומותר להתבאס ולהרגיש רע..וללמוד לחיות עם זה..לא צריך ללמוד לקבל רק דברים טובים ולחיות איתם..חשוב יותר את מה שמבאס ורע ללמוד להכיל לא להתעלם ממה שמרגישים ולנסות לעשות דברים אחרים..זה לא כמו מסיבה נכון..אבל זה מצב נתון כרגע וישתנה בעתיד..וגם אם לא..תמי החיים הם לא מה שאנחנו בטחרים ככה הם.. אז ממוש שלי..אני איתך בביעוסך..אבל מחבקת אותך חזק..חזק..יהיו ימים יותר טובים... מתוקה שלי נשיקותדינדין

לי תמיד היה קשה לקבל את הדברים הרעים . את האכזבות , הכשלונות , וכל מה שמלווה לזה . אני בן אדם פרפציוניסט . אני תמיד חושבת שלא עשיתי מספיק . תמיד יהיה מה לשפר . אבל כן . מסכימה שאני חייבת להתחיל לקבל את העובדה שלא הכול בשליטתי . אני פשוט לא מסוגלת לעבור לרמת הביצוע . אני מנסה לשנות את דרכי המחשבה שלי אבל הם חלק כל כך גדול ממני ... זה פשוט לא מצליח . אני תמיד נשארת עם המחשבה של "מה עשיתי לא טוב " "ואיפה הייתה הטעות שלי". עכשיו אני רוצה לשתף אותך בחלום שחלמתי הלילה - לרוב אני יודעת מה מקור החלומות שלי , בעיקר המוזרים , מנסים להגיד לי . למעשה מה התת מודע שלי מנסה להגיד לעצמי המודע . עכשיו לא ממש . לא יודעת מה הייתה כוונתי בחלום שכזה . אז ככה - חלמתי על ההלוויה שלי . ובחלום ההלוויה הייתה ממש משונה . לא כמו הלוויות נורמליות . זה היה מקום נורא יפה . שלו . ירוק . פשוט משטחים ענקיים של דשא . רק הקבר שלי עומד שם . הוא עדיין ריק . אני מונחת על גבי ארון עץ יפה ,לידו . זה נראה כאילו אני ישנה ממש חזק . הייתי נראית ממש שלווה ... כאילו שום דבר לא יכול להפריע לי . אם זיכרוני לא מטעה אותי , אני אפילו זוכרת חיוך קטן מרוח לי על הפנים . אבל עדיין זה היה ברור שאני מתה . הכול נראה אותו דבר חוץ מהעובדה שנראיתי חסרת חיים . קרה . אני , הרוח שלי , הנפש לי , לא יודעת מה זה , עומדת שם ממול כל ההלוויה וצופה בהכול . עומדת מתחת לעץ ענקי . עץ מדהים וענק . היחידי בכל הירוק הזה . ומסביב לארון קבורה שלי , יש חצי מעגל של אנשים . כל האנשים שאי פעם הכרתי , וגם אנשים שאני לא מכירה . מבי"ס . מהעבודה , מלימודים , מטיולים ... משפחה , קרובי משפחה , חברים של משפחה . פשוט כולם . הרבה מאוד אנשים . כשבשורות הראשונות יש את האנשים שהכי קרובים אליי ... ואף אחד לא דיבר . כולם נראו עצובים והמומים . אבל אף אחד לא הוציא הגה מהפה . רובם בכו , בכי חרישי כה . שקט . לא משהו מטורף כמו שרואים בהלוויות . זה נראה מאוד יפה . מאוד מאופק . באמת שהופתעתי לטובה . ואני עומדת וצופה בהכול , ומנסה לדבר איתם , אבל הקול שלי לא נשמע . מנסה להגיד להם תודה . שהם באו . שהם היו חלק מהחיים שלי . מנסה להגיד להם לא לדאוג . שאני אהיה בסדר . שאני מצטערת שככה זה נגמר ... אבל פתאום אני קולטת שאף אחד לא יודע ולא רואה שאני שם . לא רואים אותי . את הנפש/רוח שלי . רק את הגופה . את זאת ששוכבת על הארון . וככה נגמר החלום . כשאני מרגישה תסכול , שאני לא יכולה להיפרד מאנשים . לבוא ולתת להם חיבוק חם . כשהם בוכים שם עליי ... מוזר לא ?! אני לא מבינה מה פשר החלום . אני מקווה שזה לא איזשהו איתות מהגוף שלי שאולי כדאי להרפות ולעזוב הכול ... אני מקווה שלא הגיע זמני עדיין . אבל אני לא יודעת מה לחשוב . אולי אני מנסה לשכנע אותי לקבל הכול . כל דבר שיבוא . אולי זה עניין של השלמה עם המצב . גם אם זה כרוך במוות ... כמו שאמרת לי . לא ? טוב אם יש לך פרספקטיבה אחרת לחלום . אני אשמח לקרוא . תודה על הכול דינדוש . נשיקות וסופ"ש כיף . תמי