חיפוש פורום הורים להפרעות אכילה

שלום הילה, דינדין וכל בנות הפורום שמי עדי, ובמסגרת עבודת התזה שלי בפסיכולוגיה הגעתי לאתר המקסים והמרגש שלכן. אני עורכת מחקר על רגשות, תחושות והתמודדות של הורים עם הפרעות אכילה של הבנות שלהם בעבר. פעמים רבות, ההורים גם הם סובלים, בעיקר כאשר כל כך רוצים לעזור אבל ממש לא מצליחים להביע את זה. המחקר מאפשר להורים לדבר על התחושות והרגשות שלהם בזמן המחלה, ומטרתו לסייע גם להורים שמתמודדים כיום עם המחלה, ובעקיפין גם לבנות. אני פונה אליכן על מנת לשאול האם ידוע לכם על פורום של תמיכה להורים? ואולי, אולי, אולי, מישהי מבנות הפורום תרצה שאחד מהוריה יתראיינו למחקר? ובכלל, אולי יש למישהי הצעות נוספות? אני יודעת שמקומו של המכתב לא בפורום הזה ואני מצטערת אם פרצתי למרחב שלכן. אם מישהי תרצה בכל זאת ליצור קשר, המייל שלי הוא [email protected] ובלי שום קשר, אני חושבת שההתכתבות בינכן יפה ומרגשת ערב טוב לכולנו עדי

ב"ה אני מניחה שדינדוש ענתה לך בכל אופן ההודעה נשארת פה בברכה לאנשים שהיו רוצים לשתף פעולה מעבר לזה פני למרכז נופית יש להם קבוצות הורים ואת יכולה בהחלט ליצור קשר דרכם. אולי גם דרך תל השומר בהצלחה והמון אהבה :-)

תודה על התגובה המהירה והנעימה פניתי בעבר למחלקות, ואכן הדבר היה יותר פשוט, אבל לאחר חשיבה מעמיקה הגעתי למסקנה שאני רוצה להגיע להורים באופן עצמאי, כדי שלא יחושו שהם חייבים לשתף פעולה רק כי הבת שלהם מאושפזת. בנוסף, חשבתי לנסות להגיע להורים דווקא דרך הבנות, דבר שמאפשר לבנות גם להביע את הצורך בעזרה וגם כדרך תקשורת להורים. אם זה לא יעבוד, באמת איאלץ לפנות שוב למחלקות. האם את מכירה אמהות לבנות שחלו באנורקסיה ויהיו מעוניינות לשתף בחוויותיהן? אני יודעת שזה נשמע מעט מאיים, אבל ממה שראיתי בינתיים הראיון מחולל פלאים, מאפשר לעבד ולהשלים עם התקופה ומעורר מוטיבציה לתקשורת פתוחה עם הבת. אני מקווה שמישהי תביע עניין. וגם אם לא, שמחתי להתוודע לפורום הזה, ממש התרגשתי לראות מה קורה פה, ובתור פסיכולוגית לעתיד (כמעט להווה..) זה רק חיזק בי את ההערכה לתמיכה שאנחנו יכולים להציע אחד לשני, לנתינה ולקבלה ש"רצות" פה.. אז בנימה פיוטית זו אני אסיים יום מקסים ונשיקות לכולן עדי

שלפחות מהסיפור שלי זה גרם לניתוק הקרש עם ההורים, ההורים לא הבינו איך הבת שלהם כזאת, והפילו את הצרה שלה עליהם.

ולצערי, זה מה שקורה בהרבה מקרים. לפעמים, ההורים אכולי רגשות אשם מורכבים מאד, ברמות שגורמות להם להתכחש לילדה שלהם, לכעוס עליה ולא להבין למה זה קורה לה. גם ההורים הכי טובים בעולם, לא ממש יודעים איך לאכול את המצב הזה.. אני מקווה שעם הזמן והיוזמה תמצאו את הדרך לתקשר שוב. והלוואי ויום אחד תרגישי שהם מבינים אותך נשיקה עדי

את מזמינה את ההורים לראיון או דרך הטלפון או אמייל איך את מקיימת את הריאיון? אני לא יודעת אם אמא שלי תזכור את התחושות כי האנורקסיה אצלי היתה בגיל 16 (ללא אשפוז)

אני מדברת בטלפון עם ההורה, מסבירה קצת על המחקר, ואם יש נכונות ורצון אני קובעת את הראיון איפה שנוח למרואיין. הראיון מאד נעים, ובדרך כלל יש לו השפעה טובה על ההורה ועל היחסים בבית (בתקווה).ההשפעה הישירה היא על הורים שמתמודדים כרגע עם מצב דומה, לרוב מרגישים אשמים, בודדים וחסרי אונים ואז הכל יוצא על הילדה, שמנסה להתמודד בעצמה וצריכה את כל העזרה והתמיכה שיש. בכל מקרה, אני בטוחה שאמא שלך זוכרת את התחושות והמחשבות שהיו לה, בטח יותר ממה ששתינו מעריכות.. ודרך אגב, שאלת האשפוז לא רלבנטית,לפחות לא בראיון הזה, כי התחושות קיימות בכל מקרה. אני מאד אשמח אם את או אמא שלך תרצו לשמוע יותר, כי מאד קשה לי לגייס את ההורים למחקר, הם מאד חוששים... המייל שלי הוא [email protected] ואני גם נכנסת הרבה לפורום מאז ש"גיליתי" אותו אז תוכלי לכתוב לי גם כאן את דעתך ושוב תודה ולילה טוב עדי