שלום שלום :)
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
וואי את מגיבה מהר...:) ותכלס באמת הפתעת אותי ..וחחחח.. גם אני אמרתי לעצמי כל הכבוד הכתמים ירדו יאללה יורדים על עוד קנקן חלב;)... מממממ... טופו? נדמה לי שאכלתי פעם המבורגר כזה בטירונות זה לא רע דווקא... אה אני בת 20 אם לא אמרתי עדיין :)... לקחתי לתשומת ליבי אני באמת אנסה את זה... זה דווקא נחמד.. ובנוגע לקולה ודיאט קולה מישהי אמרה לי פעם שדיאט קולה גורם להיווצרות צלוליטיס ..אין לי מושג מאיפה היא לקחה את זה... אבל זה גרם לי לא לשתות דיאט קולה.. ליתר ביטחון . .אז.. טיפ לא מבוסס.. במתנה.. ואהה... כן אני חושבת שיש לי עדיין "טראומות" לא מטופלות עשיתי הרבה שטויות שאני אכולת חרטה עליהם עד היום ... הבולימיה זו שטות אחת ..זו באמת שטות... אבל לא נראה לי לחזור שוב לפסיכולוגית זה שלב שאני רוצה להשאיר מאחוריי..עד כמה שאפשר.. מממ איך התחלתי ?..עם הבולימיה הייתי מהילדות האלה שלומדות וחורשות ולא אכפת להם כלום חוץ מהלימודים.. הייתי גם סוג של טום בוי בילדות הרבה ספורט הרבה כדורגל עד שהגעתי לכיתה ז' ואז זה כבר בעיה לשחק עם הבנים ..אז הפסקתי.. ואכלתי אותו דבר.. ותפחתי ותפחתי עד שבכיתה י' היה מין טוויסט כזה והתחלתי להוריד במשקל ומן הסתם הפידבקים היו חיוביים ..אז הורדתי ..אבל גם לא ממש הורדתי מהאוכל ..אז מה עושים ? מוציאים.. וככה זה התחיל..די דומה להרבה סיפורים אני חושבת.. ההורים שלי עלו על זה... ומשם ההליכה לטיפול הייתה קצרה.. הייתי אצל דיאטנית אצל מישהי שמתמחה בנוער ואצל פסיכולוגית..ובמשך שנתיים בערך הייתי אצלה .. הבולימיה די פחתה אומנם הייתה בנדנד אבל פחתה.. ואז גם הכרתי את חבר שלי דה אז.. שהוא עזר לי לראות את עצמי לא תחת זכוכית מגדלת אלא להעריך את מה שיש..והבולימיה פחתה הרבה הרבה הרבה יותר.. בתחילת השירות שלי נפרדנו וזה חזר בשנה הראשונה בצבא.. ולקראת השנה השנייה החלטתי שזהו אני לוקחת את עצמי בידיים.. אבל השינוי הכי גדול היה ..זה שמשום מה פשוט הפסיק להיות אכפת לי מה אנשים חושבים ...ולשים פס על ציפיות של אחרים ממך.. אלא להנות ממה שיש.. במקום לרדוף אחרי דבר שהוא אולי בלתי מושג.. וזאת הנקודה..כל כך אכפת לכולנו מה אנשים חושבים ... שצריך להיות הכי טוב הכי רזה הכי יפה הכי הכי הכי הכי עד כדי כךשמשלמים מחיר כבד כדי להגיע לשם.. והיום .. נוק אונ ווד .. בינתיים אני נקייה... וואי זה מכתב ארוך..חחחח... אני מקווה שלא שכחתי משהו..:) ואגב קראתי את המכתב פתיחה.. ואין לי מילה לתאר אותו חוץ מוואו... במובן הלא פרחי ולא צפונבוני של המילה:) כל הכבוד... באמת כל הכבוד..
ב"ה אני תמיד אומרת שאם ההורים לוקחים את זה בידיים ונושאים את כל האחריות על זה עד הסוף. הולכים איתך "יד ביד", זה בד"כ מציל ת'מצב מיידית, שלא נדבר על תוספת של חבר מפרגן ותומך. הטרגדיות הכי גדולות בד"כ קורות כשהם עיוורים כביכול והזמן לא עוצר מלכת והשתיקה וההסתרה של הלוקים בהפרעה הופכים להיות הסוף המר של העניין הזה מבלי למצוא דרך מוצא ולעיתים שנים רבות אם בכלל. אז היה לך הרבה מזל ואני שמחה על כך שזכית אני שמחה שאת מרחיקה את עצמך ממחשבות על "מה הם חושבים" כי לאל ספק הבנת בעצמך זה בלבד רעל מרוכז וככל שתתחזקי את לעצמך ותחווי את החיים במלואם את רק תתרחקי מזה יותר ויותר. כל הכבוד\ המון אהבה אני
