אני מבולבלת ...

בוקר טוב לכולם , מקווה שעובר עליכם ימים טובים יותר משלי יש . אני מרגישה שלאט לאט , כאילו בלי שאני אשים לב , ה"א שלי חוזרת ומתחילה להשפיע . אולי זאת רק אני , אולי זאת סתם פרנואידיות שלי מכל כך הרבה כוויות בעבר . אבל כל מה שעובר עליי , כל העומס הזה כרגע ,כ"כ הרבה החלטות וכ"כ שאלות שאני מתעוררת איתם והולכת לישון איתם כל יום . אני פשוט חושבת שאני מחכה , כן מחכה שעוד משהו יקרה ואז אני אוותר ... אני יותר מדוכדכת , אין לי מצב רוח לעשות כלום . החוסר האונים הזה עם חברות שלי , עם אבא שלי מוביל אותי לייאוש . פשוט ייאוש . ואז אני מתחילה להתייאש מעצמי . התזונה שלי טובה . יצרתי סוג של מסגרת בריאה יותר עבורי . אבל אני גם בזה רואה שבזמן האחרון אני יותר מקצינה ... לאט לאט התסמינים חוזרים . מפעם לפעם אני מתחילה לוותר על ארוחה , לא במודע . פשוט כי אין לי חשק לאכול . מכירים את זה שאתם רעבים , ממש רעבים אבל אין משהו שבא לכם עליו ?שום אוכל שבעולם לא יספק אתכם . כי שוב עאוכל הוא לא הנושא . הוא לא העיקר . אני מחפשת משהו שימלא את החסר ואני מבינה שאוכל הוא לא מה שיעשה את זה . אתמול וויתרתי על ארוחת ערב . כנ"ל שלשום . התעוררתי עם בטן כואבת , כנראה מרעב , אבל פשוט אין לי כוח לרדת ולעשות משהו עם זה . לא בא לי על אוכל . לא בא לי שומדבר ... ואני לא יודעת מה לעשות . אני מנסה להיאבק אבל הכוחות שלי הולכים ואוזלים . אני מנסה להישאר חזקה , אבל לאט לאט הדכדוך חוזר אליי ... וזה לא שאני בדיכאון טוטאלי , לא יוצאת מהבית . אבל זה כן התחלה שלו . זה כן אומר שפשוט לא בא לי . כלום . לא אוכל . לא לבלות . לא ללמוד . לא לישון , לא לעשות כלום . סוג של אפתיות . ני מקווה שזה שלב חולף . סוג של יום אסל יום בסל . אני באמת מקווה שזאת רק התקופה , החורף שאני שונאת ושהגיע , ושהכול יסתדר מעצמו . שאני אהיה בסדר . שהכול יהיה בסדר ... לבינתיים אני כאן , אז תודה על הקריאה והתמיכה . נשיקות אני

החורף לעיתים משרה אווירה של דכאון החושך שמקדים את שעתו הקור וכו כל חיי לא סבלתי את החורף כי משמע להשאר בבית ולא להיות מסוגלים לעשות כלום ממש לרבוץ במיטה והחוסר עשייה מכניס לעצבים ולדכאון אך לכשגדלתי הבנתי שזה טמון בצורת ההסתכלות אפשר גם להינות מהחורף צריך פשוט למצוא מה לעשות בכדי להעביר את הזמן בנעימים. בתגובה למה שכתבת על ה"א שחוזרת תנסי לחשוב כמה כיף לאכול ולהינות מהאוכל ובשביל מי אנחנו סובלות מאי האכילה אני אסביר איזו "הארה" היתה לי כשהייתי בת 17 תדעי לך שלאף אחד לא אכפת אם את שמנה או רזה דבר ראשון... אני זוכרת כשהלכתי ברחוב וראיתי מישהי שמנה ובאמת לא היה אכפת לי שהיא שמנה אז היא שמנה ו......???????? רק לך אכפת ומפריע ולמה מפריע לך "בגלל החברה" אבל תכלס לחברה לא אכפת אולי נראה לך כרגע שכן ושכל מי שמסתכל עלייך חושב לעצמו "איכס איזה שמנה" תכלס זה רק בראש שלך אני מקווה שהבנת מה שאני מנסה להעביר לך בהצלחה בהכל מישהי שלא דופקת חשבון.......

קודם כל תודה על הניסיון לעודד ... על התגובה . מעריכה את זה . דבר שני , חשוב לי להבהיר שאני הייתי בולימית . לא אנורקסית . בחיים לא איבדתי את "החשק" לאכול לחלוטין . זה כן הדרדר אצלי למצבים שאפשר אולי להגדיר אותם גם כתסמיני אנורקסיה . אבל רוב הזמן , אחרי שלא הצלחתי לחיות הרבה זמן על כמות מצומצמת של קלוריות ליום ( בנוסף לספורט שהייתי עושה ) , הייתי אוכלת ומקיאה . גם בולמוסים היו לי ואז שוב הקאות .אבל לווא דווקא . זה יכל להיות "תזונה נורמלית" , ארוחות רגילות בכמויות סבירות לחלוטין , ועדיין הייתי מקיאה . או רוצה להקיא ... בכל אופן , מה שקורה לי עכשיו , זה סוג של דכדוך . לא ממש דיכאון . משפיע עליי ברמה מסויימת אבל לא עד הסוף . אני פשוט לא רוצה שזה יהפוך להיות שלב נוסף בדרך ... שאני לא אדרדר יותר . כי זה הריי הטריגר הכי גדול שיש . מצב של דיכאון . לחברה שלי יש מחר יומלדת . אז אם אני רוצה או לא , חברים שלי יגררו אותי לשם . ואני אהיה חייבת לבוא . אז אולי מוסיקה שמחה ,אנשים שאני אוהבת , קצת שינוי אווירה של דיכאון מהגשם הזה , ואולי אני אקום בשבת בבוקר ליום יותר בהיר . מקווה שזה שלב חולף . ממש מקווה . אה ודבר נוסף - הייאוש מחברות שלי , זה כי אני נמצאת בדילמה מוסרית עם 2 מהן . וקצת קשה לי להחליט או יותר נכון לעמוד מאחורי ההחלטה שלי . הכול רשום ומוסבר בהודעות אחרות שלי .... אז אני לא מיואשת כי הן עשו משהו . אלא בגלל המצב שהם נמצאות וכיוצא מכך , אני נמצאת כי הם עירבו אותי . לילה טוב , בלי הרבה גשם רעמים וברקים . תודה על הכול אני

תמי יקרה שלי את ממש מזהה את הרגש שעובר בתוכך ומה הוא מביא איתו..כמו חוסר תיאבון וכו' אבל...לפעמים זה קורה ללא הפרעה כלשהי שבשל דברים מסויימים אין תיאבון אבל כשזה הופך לקיצוני ובתת מודע את מנסה לאחוז בשליטה שבחייך באמצעות המניעה מאוכל..זה המסוכן והתהום עמוקה אם בכלל יש ממנה חזור.. החורף לפעמים משפיע על טיפוסים מסויימים..אבל זה עדיין לא סיבה מספקת בכדי לאבד משקל שיכול להביא אותך לסכנה.. ההתמודדות עם אבא והחברות זה החיים האמיתיים כי לא הכל הולך חלק..וככה זה וחייבים להתמודד את חייבת לבדוק מה קורה לך שם שאת לא מסוגלת לעמוד בפניהם ולמה? אם תעבדי על החלקים הללו באישיותך..את תרגישי חזקה יותר גם ללמוד לרכוש כלים לצורך ההתמודדות לוקח זמן..ולמידה אבל זה שווה מתוקה שלי.. המון כוח אוהבת ודואגת לך דנה

תודה על הדאגה ,התמיכה, והמתן עצה . מוקירה ומעריכה אותך על זה . (ולא רק ...) לקחתי את דברייך לתשומת ליבי . השאלות שאת העלית בהודעה , הם שאלות שאני מתחבטת בהם כל הזמן . למה קשה לי לעמוד בפניהם - מה כל כך קשה לי שם .... טוב אני חושבת שהכול נובע מהצורה שאני מסתכלת על הדברים ... אני חושבת שאני פשוט מאוד מצפה מעצמי ליותר מידי . כאילו אני מצפה שיהיה לי איזה כוחות על טבעיים שאני אוכל לעשות הכול , על הצד הטוב ביותר . כשזה לא קורה , אז אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי . אולי אני מייחסת אותו הדבר גם לסובבים אותי כלפי . אולי בתת מודע שלי , לא משנה מה יגידו לי , אני נשארת עם המחשבה שאני מאכזבת מישהו . שלא עשיתי מספיק . שלא הכול "מושלם" .והקטע המצחיק בכל הסיפור , שבהתייחסות שלי לאחרים , ונקודת המבט שלי על העולם היא מאוד ריאלית . מאוד רואה את ה"אפור" . אני תמיד אומרת לחברים שמותר לטעות . משם לומדים . שזה לא סוף העולם , ושתמיד יש עוד הזדמנות אחרת . ממש קטע אבסורד ... רק כשזה נודע אליי ... אז אני שונה - אני צריכה לעמוד בסטנדרטים אחרים . סטנדרטים שאני מציגה לעצמי ... לעניין השליטה - כן את צודקת . ה"א שלי מאוד מבטאת את העניין . תמיד כשדברים לא הולכים כשורה , כפי שציפיתי , או כפי שאני חושבת שאנשים מצפים ממני , הייתי פונה להרס עצמי . גם בקטע של לרדת על עצמי . סוג של "הענשה" נקרא לזה . וגם כדיי להרגיש שאני עדיין מצליחה לשלוט במשהו , "משמעותי" כביכול . שיש לי שליטה על החיים אם אני אמשיך בזה.... אני לא יודעת למה אני עושה את זה . אני פשוט חושבת שההגיון שלי קצת מעוות :) שאני מסתכלת על הדברים באופנים הפוכים הרבה פעמים . תלוי למי זה מיוחס . לא יודעת . אולי אני סתם פסיכית ... :) אני מקווה שאני אצליח ל"תקן" את ההגיון שלי מבחינה מעשית . אני מבינה שהוא שגוי . שזה לא נכון . זה עדיין לא מונע ממני מלפעול על פיו . זאת הבעיה הרצינית . המודעות קיימת אבל המעשים ? טוב זה כבר משהו קשה יותר ... שוב - פסיכית או לא ?! :) אני לומדת איך לעזור לעצמי . לאסוף את הכלים שאת מדברת עליהם . זה תהליך קשה , אבל עושים את זה ... לפעמים אני פשוט צריכה שמישהו יחזיר אותי למצב נכון . שיגיד לי - "תמי , את הריי יודעת שזה לא נכון " . כאילו לחזק את מה שאני כבר יודעת . אז תודה שעשית את זה . אוהבת המון , ותודה ענקית תמי

ב"ה תני לזה שם ותנסי לדייק מה קורה שם מה חסר לך תגדירי ותתבונני רק בזה תדייקי בלי לחשוב אם תשיגי או לא אם תצליחי או לא אם אפשרי או לא פשוט רק תתבונני ב"חסר" הזה ונסי לראות מה ההזנה האמיתית שלו אח"כ נחשוב על אפשריות פרודוקטיביות גם אם היישום שלהן לא מיידי שווה לחשוב עליהן וגם אולי לקבל שעל חלק מהדברים פשוט רצוי לקבל שלא תמיד אפשר לעשות ועם ההשלמה באים השלום והקבלה את מוזמנת לכתוב לי למייל אם את רוצה נשיקות יקרה את עוברת תהליך נפלא אני

קודם כל ממש שמחתי לראות ש"חזרת" . מקווה שתרגישי יותר טוב . אז רפואה שלמה והחלמה מהירה ממני אלייך ! דבר שני , החסר הזה שרשמת בהודעה שלך .... קשה לי ממש לשים את האצבע ולומר - "זה כך וכך .." . אני מנסה לחשוב כל פעם עם עצמי על הדברים הללו ... אני תמיד מגיעה למסקנה שזאת שגיאה שלי . שלא משנה מה , אני זאת שלא בסדר . גם אם מישהו אחר נפגע , אני חושבת אם יכולתי למנוע את זה . כמו שקורה עכשיו עם חברות שלי ... לא למנוע אבל לשפר , להקל . כאילו שזאת המטרה שלי בחיים - לפתור בעיות . לעשות שלום . :) לפייס , לעזור ... לא יודעת מאיפה המקור של כל הדברים האלה . אולי זה פשוט הרגל שהצטבר עם הזמן . שככה אנשים מתייחסים אליי . אולי פשוט לקחתי את האחריות הזאת מלכתחילה ואז אנשים התרגלו לעניין . העניין הוא שעכשיו קצת קשה לי לשים את הדברים בפרופורציה . להסתכל על הדברים כמו שאמרת , ולפעמים לדעת להגיד שאין בכוחי וביכולתי , לעשות מעבר למה שעשיתי . או שלא הייתי יכולה לעשות את הדברים אחרת . זאת הבעיה . הפרפקטציוזנים הזה מלווה באיזה ,לא יודעת מה , נקרא לזה - "שליחות" שלקחתי על עצמי ( אלוהים יודע למה .... ) . היא המקור אולי . תכונות אופי שמאוד קשה לי לשנות . שמאוד התרגלתי שהם ינחו אותי איך להתנהג ומה לחשוב . אז מה לדעתך , אני צריכה לשנות אותם ??? את לא חושבת שאני אפסיק להיות "תמי" שכולם מכירים וסומכים עליה ??? קצת קשה לי עם זה . זה אומר שאני אפסיק להיות אני . שאני אשתנה , ואז מה ? אנשים יתייחסו אליי אחרת ? ... זה פחדים שלי ? סתם פרנויות שלי ? סתם ניתוח יתר של הדברים , כמו שלרוב אני עושה ? אין לי מושג ... קשה לי להיות אובייקטיבית , (משום מה ...) . בכל אופן , אני ממשיכה להתחבט עם עצמי ," מה נסגר איתי " . לבחון את התנהגות שלי - זה הדבר שאני עושה אותו הכי הרבה . אך יש לי שאלות שאני עדיין לא מצליחה לענות עליהם . תודה על הכול . אם אני אגלה משהו - אני אשלח לך מייל . נשיקות ואושר גדול תמי