אני פשוט שבורה לחלוטין ....

חזרתי עכשיו הביתה . הייתי עם חברה בבית קפה הקבוע שלנו ... היא חברה אחת הכי טובות שלי ואנחנו מכירות משהו כמו שנתיים וחצי ... היא לא עברה איתי את השלב של הבולימיה . כי אז לא היינו חברות טובות כמו עכשיו . אז לא ממש שיתפתי אותה . השיחה נדדה לכיוונים שונים . כמו תמיד . בסוף היא הגיעה לדיבור על משפחה , על אבות . דברים שכואבים ומציקים לשנינו . המשפחות המושלמות מבחוץ שבפנים כ"כ מפורקות . והיא , אני יודעת על כל מה שהיא עברה ועוברת עם המשפחה שלה . על איך שהם מתנהגים אליה . כאילו היא לא קיימת . לא חשובה מספיק . מתעלמים ממנה ... וזה כאב לי כל פעם מחדש שדיברנו על זה . היא סיפרה לי שהיא לא מסוגלת להבין איך ההורים שלה מתעלמים כל כך מהמצב שהילדים שלהם מגיעים אליו . באיזה מצב הם נמצאים ואיך לא אכפת להם . היא דיברה על אחיה , היא סיפרה על כל הדברים שהוא עבר . על הילדות וההתבגרות הקשה שהייתה לו . ועל איך שהוא בולימי כבר 6 שנים , ולהורים שלה לא אכפת . שהוא הרזה יותר מ100 קילו( !!! ) והם ממשיכים להתעלם . כשהיא סיפרה לי על זה , זה חרה לי באופן ברור ... אמרתי לה שהיא חייבת לעשות משהו . שלמרות שהיא לא ביחסים איתו , אפילו לא מינימליים , היא עדיין אחותו ושתעשה משהו . אמרתי לה שאני מכירה את זה , ואני יודעת מה הוא עובר ... ואיזה מקום נורא הוא נמצא בו ... וכמה שזה מדרדר אותך לדברים יותר גרועים ...ואת כל הנזקים על הגוף ועל הנפש . שזה לא פתרון , שאם רק אני הייתי יכולה לדבר איתו ... פשוט שכואב לי כ"כ על זה כי אני מזדהה . ואז היא אמרה איך בדיוק מזדהה ? ואז אמרתי לה שגם אני הייתי כזאת . בכתה י' בערך זה התחיל ... ובעזרת הרבה מאמצים שלי ושל הסביבה אני יוצאת מזה . וכבר שנתיים וחצי שאני לא מקיאה . ושאני מבינה את חומרת הבעיה וכו' . ואז היא התחילה לבכות , ואני ממשיכה לדבר , להסביר כמה שזה נורא להיות שם ולא לעזור לעצמך להבריא . שהיא חייבת לעשות משהו . וכל הזמן היא אומרת לי :" את לא מבינה , פשוט לא מבינה " . ואני אומרת לה - מה לא מבינה , אני מבינה בדיוק ואני יודעת שזה קשה . אבל את עדייו צריכה לעשות את זה ולא לפטור את עצמך ...והיא ממשיכה להגיד את לא מבינה . ואז אמרתי לה - מה תוציאי את זה מהפה שלך - מה אני לא מבינה ? תגרמי לי להבין ! והיא אומרת לי את לא מבינה כי זה לא רק הוא .... ומתחילה לבכות יותר ... ואז אני משתתקת ... אני מבינה למה היא מתכוונת ... גם היא בולימית . אמרתי לה : גם את נכון ...? והיא רק ממשיכה לבכות ולהסתכל עליי ... אבל אני מכירה אותה ויודעת שהמבט שלה מסגיר הכול . ופשוט אני מרגישה כאילו משקולת נחתה לי על הלב . זה כ"כ צרם לי ... שוב עוד חברה שלי נכנסה למעגל ה"א . ובדיוק לפני כן אני אומרת לה שנמאס לי להקיף את עצמי באנשים עם ה"א . שנמאס לי לשמוע שזה כ"כ רווח . וכל בת שנייה יש לה איזה ה"א כלשהי ... ושזה כואב כל פעם . והיא מפילה עליי את זה ...שאלתי כמה זמן - והיא אמרה שהיא כבר לא זוכרת ... אמרתי לה מה התדירות - היא אמרה שזה משתנה . מתי הפעם האחרונה - את באמת רוצה לדעת היא שואלת ...ואני אומרת לה - את לא יכולה להפחיד אל תדאגי .... אז היא עונה לי - היום . ואמרתי לה שחשדתי אבל לא הייתי בטוחה . שאני לא אוכל לעזוב את זה עכשיו . שהיא רק תגיד לי שיש סיכוי הכי קטן שהיא כן רוצה לעזור לעצמה . שתגיד שלה מגיע יותר מזה ! שהבריאות הנפשית והגופנית חשובה לה ! שתתן לי לעזור , שזה לא יהיה קל , שיהיה מפלות ומשברים בדרך , אבל עושים את זה ! ומתשחלים ! ונופלים וקמים ושוב חוזר חלילה ! אמרתי לה שיש לי שאלה שאני רוצה שהיא תענה לי במלוא הכנות עליה . שלי קשה לענות עליה עד עכשיו . ושאני מקווה שבעתיד אני אוכל לענות שכן . ושאלתי אם היא אוהבת את עצמה ? היא ענתה לי שלא . וכל פעם , אני כאילו מקבלת אגרוף בבטן . ופשוט בא לי להתחיל לבכות יחד איתה . לצעוק על כל העולם שהתעלם ממה שיש לה ! לצעוק על ההורים שלה שנתנו לבת שלהם להגיע למצב כזה . שהיא שונאת את עצמה . שאת התסכולים שלה היא מוציאה על אוכל ! פשוט לצרוח מתסכול !!!!! היא אמרה שאנחנו לא נדבר על זה בחיים ...אמרתי לה שאני לא מסוגלת להניח לה להרוג את עצמה באיטיות . שאני לא יכולה לתת לה להרוס את עצמה . שיחד נעזור לה להתגבר . שכל פעם שיש לה קרייב , שהיא רוצה לאכול כדיי להקהות את הכאב ואז להקיא , אז לעשות משהו שהיא אוהבת . שיעסיק אותה - לכתוב מה היא מרגישה , לכתוב שירים , לשחק במחשב , לשמוע מוסיקה . לצאת לטייל ... וכמובן לדבר איתי ... זה מה שאני עשיתי ... שתנסה לפחות ,שתתן לעצמה צ'אנס . היא אמרה שבסדר שהיא לא מבטיחה שהיא תצליח אבל שהיא לפחות תנסה . אבל עדיין היא מדגישה שלא נדבר על זה שוב בחיים ... אני לא מסכימה לקבל את זה ... אני לא יכולה להפסיק ...אני פשוט רוצה למנוע ממנה להרוס את עצמה ! פשוט אכפת לי ! וקשה לי עם זה ... בא לי לבכות , לצעוק , להרוס משהו ...אני לא יודעת ...קשה לי כ"כ עכשיו ... איך הייתי עיוורת כ"כ ... הריי אצל בנות פחות קרובות אליי זיהיתי סממנים . זה היה מונח מול העיניים שלי והעדפתי להתעלם !? איזה מטומטמת ... ואני שוב מאשימה את עצמי ...זה עוד יותר מרגיז אותי ... הלב שלי שבור .... נמאס לי כבר ... אני אבודת עיצות ... לאן מכאן ??? טיפול היא לא מוכנה לקבל ... כי יש לה טרואמה מילדות שהיא מרבה לספר שההורים שלה רצו בתור ילדה קטנה שתלך לפסיכולוג כדיי לדבר על הבעיות עם אבא שלי והיחסים איתו ... והכריחו אותה . והיא הייתה שותקת ... אז אפילו לא העליתי את זה לדיון ... כי אני יודעת שהיא לא תרצה ואני מפחדת שזה רק יחמיר את המצב . מה אני עושה ???? תודה על הכול , אוהבת תמי

שלא ישנתי כל הלילה מרוב מחשבות ... זה תמיד קורה לי שמשהו מטריד אותי . ואם נרדמתי חלמתי על מה שעובר על חברה שלי . אוף כ"כ כואב לי , כאילו מישהו ריסק איזה חלק בלב שלי ... אני מנסה לחפש פתרון , מוצא , אבל הכול בורח לי מבין הידיים . אני לא מפסיקה לחשוב עלייה . על השיחה שלנו . על זה שהיא בצבא ואני לא אהיה לידה עכשיו 24 שעות , 7 ימים בשבוע . שאני לא אוכל להשגיח , שהיא לא תוכל להתקשר כל פעם שהיא רוצה , שהיא צריכה . כי היא בצבא . אני מפחדת שהיא תמשיך , שהיא תגיד לי שהפסיקה , שאני לא אוכל לדעת בוודאות . שהיא לא תרצה לפתוח שוב את הנושא . שהיא תעדיף להשאיר את המצב כמו שהוא עכשיו . היא בעצמה אמרה שהיא לא זוכרת מתיי התחילה ... זה סימן שזה קיים כבר הרבה זמן . אז בטח ובטח שיהיה לה קשה להחליף הרגל אחד בשני . אבל שרק תנסה !!! זה מה שביקשתי ... איך אני אדע שהיא מנסה ... שהיא לא סתם אומרת לי שהיא מוכנה לנסות ... זה פשוט הפיל אותי אתמול לקרשים . לא יכלתי ללמוד אחרי זה , לא הייתי מרוכזת , ולהירדם ? בקושי רב אם בכלל ... כ"כ רציתי לעשות משהו , כמו פעם . לחזור להרס העצמי שנותן לי שליטה ופורקן למכאובים ולקשיים ... זה כ"כ משך אותי לעשות משהו , להדרדר שוב לאותו מקום ... פשוט להרפות ... אבל החזקתי את עצמי בגבורה ... וזה היה בין הפעמים שהיה לי הכי קשה לעשות את זה. אולי הכי קשה שאני זוכרת . כל הגוף שלי היה עצבני , לא רצה להירגע , רציתי לתת ביטוי לתסכול , לחוסר אונים ... אבל ממש החזקתי את עצמי לא לחתוך את עצמי שוב , או לצלול לשירותים , להוציא את הכול ולהתנקות . להקהות את הכאב כמו שאני אומרת ... אבל דיי , אני חזקה מספיק , אני עשיתי את זה גם הפעם ... עמדתי במבחן של עצמי . לא חזרתי למקום האפל הזה .... על זה לפחות אני שמחה ... על זה לפחות אני גאה בעצמי . אבל זה לא אומר שהתשוקה , החשק לעשות משהו הרסני , לא נמצא שם ... הוא עדיין פה מקוננן בתוכי כמו חיה קטנה . ואני פשוט רבה איתה שלא תעשה משהו . שלא תהרוס את מה שבניתי עד היום . המאבקים הקשים שלי עם עצמי ... ככה אני קוראת להם . שיהיה לכולם בוקר מוצלח ,וסופ"ש מקסים . אוהבת המון תמי

מידת האכפתיות שלך מעידה על זה שזה חשוב לך. שתינו יודעות שהיא תמשיך... אבל את יכולה לתמוך בה. לא תוכלי לגרום לזה להפסיק

ב"ה תמי אהובה המקרה של החברה שלך הוא למעשה מקרה קלאסי של הזדהות - השלכה. זה ברור שזה יכאיב לך ושאת תדאגי לה ושזה יעורר בך המון תחושות ורגשות ולא תדעי בכלל מה לעשות איתן וזה גם קשור לכל התהליכים שאת עוברת עכשיו אולי על הבחירה הסופית שלך אם לוותר על זה או לחזור לזה כדי להעניש את ההורים שלך או כדי להעיז לחיות את חייך שלא על פי צו העבר אני מציעה לך שלא תכניסי את עצמך יתר על המידה בענייני בחברה שלך כי מבחינה רגשית אני לא בטוחה שזה עושה לך טוב וההגדרה "שבורה לחלוטין" עונה לחלוטין על מה שאני מנסה לומר לך מעבר למילים. אני יודעת שקשה לך אני יודעת שאת מבולבלת ושאת לא רוצה לאכזב אני יודעת שיש בך חלק ש"מת" לחזור אחורה להוכיח להורייך דבר מה לפתוח את הפה ולצרוח על הטעויות שלהם ועל זה שהם לא היו רגישים כלפייך ואת רוצה ומאמינה שרק דרך חולי תעשי זאת אני מאמינה שלכל אדם יש כלים להתמודד עם הקשיים שלו ואני בטוחה שחברה שלך תמצא את הדרך מ עבר לעובדה שגם היא חיה כדי לגדול ולא משנה כמה תרגישי רע מדאגה אליה יש דברים שהיא צריכה לעבור בדיוק כמוך. נסי לראות באמת מה הפריע לך על עצמך בסיפור שלה מה התעורר אצלך ולמה את שבורה כשאמרתי לספר להם לא אמרתי את זה ממקום של לספר שהם ידעו אלא יותר שחוויית ההתמודדות מולם לך ברמה רגשית היא חשובה ביותר. המון אהבה אני