לדנדין

בעבר אמרת שבתהליך ההחלמה יש תקופות ללא בולמוסים והקאות ואח"כ הן חוזרים . כך מס' פעמים עד שנעלמים לגמרי כמה תקופות טובות ללא בולמוסים היו לך עד שהחלמת לגמרי ?

במהלך הטיפול הרי גם חייתי חיים והיות ואי אפשר להתנתק ישר בהתחלה לגמרי עדיין דברים שהיו קורים לי בחיים היו משפיעים, כאב , עצב, יום לא טוב בעבודה, משהו מעליב שמישהו אמר, כעס..הייתי רצה עושה את זה...אבל...!!! היו פעמים שבזכות הטיפול הייתי מבינה לפני הריצה לאוכל מדוע אני אוכלת כרגע והייתח נעצרת או בכלל כשהייתי במצב הלא נעים/או הלא טוב הייתי עושה דברים אחרים במקום כדי ליצור מצב גומלין אחר.. לדוגמה: אם הייתי רגילה כשהייתי חשה עצב..לבלוס ולהקיא הייתי בעבודה קשה במקום זה כמו מנטרה ברגע שכואב לי כותבת במחברת ..או יוצאת לסיבוב 10 ד' חייבת!!! זה שבר לי את הגלגל שהייתי רגילה אליו... לא ייחסתי חשיבות למה אני אוכלת ומתי אלא ניסיתי להרגיש האם זהו רעב אמיתי או משהו אחר שצץ בתוכי ואני פותרת או מעלימה אותו באמצעות הפעולה ההרסנית הזו שהרסה לי המון בחיי!! אז בהתחלה ירדתי לפעם ביום בערך ואח"כ משהו כמו פעם בשבוע ואח"כ חודש ואח" פעם בחצי שנה ופתאום שוב יום של הקאות ושוב מנוחה של כמה חודשים..אבל כל אותו זמן ידעתי שזה זמני אני בתהליך ממחלה מיוחדת ומסויימת מאוד שאינה נפתרת זה בו ברגע..ולכן לאחר ההקאה הייתי אומרת לעצמי "דינדין לא נורא מעכשיו שוב" ומנסה להבין מה הביא אותי לנפילה כדי להיות חזקה בפעם הבאה..היום זה נעלם לחלוטין וזה מדהים אני אפילו לא חושבת על זה פעם אחת אוכלת מה שבא לי..בשעות שבא לי אני בהלם מהמצב..ומנסה לא לייחס לזה חשיבות בלי עין הרע מהפחד שלא אביא את זה שוב למצב של פיתרון אשלייתי למה שמתחולל בתוכי...ואין אדם שלא עובר עליו כל מיני דברים...ובכלל הפחד מהאוכל ומהשמנה זה תסביך שלי עם הדימוי שלי עם עצמי קודם כל וכאילו אהיה דוחה אם אהיה אחרת ולא יקבלו אותי פי שאני..וזה לא בהכרח חייב שאהיה שמנה..אבל גם לא אצלול לתוך רזון הורס אלא אלמד להנות מאוכל ומהדברים שהעולם מציע לי..בלי להשליך את המראה החיצוני על חיי.. עבדתי קשה..היו ימים של נפילות קשות ודימום מהפצע התמידי שהיה לי בוושט.. כאב..דמעות אכזבה מעצמי..ועל כל אלא עמלתי קשה ותודה לאל שנתן לי כוחות כאלה שטמונים בי להיעזר בהם..והנה אני כאן ממשיכה את חיי.. מקווה שעניתי לך..מתוקה הכל מאהבה ואמונה שאפשר אחרת!! ואפשר!! דינדין