רוצח קטן

רוצח קטן דומם. דומם?! הוא לא דומם בכלל. הוא זה שמנקר בי כל אימת שהדממה חורצת. נושק לי ומתבונן, הוא בן זוגי האמיתי, הוא אבי האמיתי, הוא חשכת הלילה ותפילת היום. הוא מושא כל מאבקי, כל כעסי, כל תאוותי, הוא המקור. יחד איתי הוא גדל, צומח, מתפתח. משכיל, מתגבר, מתחזק. מאביס אותי בשקרי. אני רואה אותך עכשיו. אני יודעת שזה הכל אתה, ההתעללות, העצב. שאתה שוכן בתוכי. לפעמים בדמות בשר ודם אתה מופיע, מוקטן, מאלץ אותי לענג אותך, עד שהחנק מעלה דמעות בעיני, מייחלת שרק תגמור כבר, שרק אחוש כבר את זרם השפיכה החם שלך כדי שתצנח ואוכל לברוח. לפעמים בדמות הריק המקונן בחלל בטני, רמז לחוסר הסיפוק, לחוסר התכלית. אז דוחף אתה את אפי לתוך המקרר ורודה בי ללעוס עד שהקרב יגמר. ואני, טיפשה, במקום להפנות את כוחי כלפיך מפנה אני אותו אלי. תמות נפשי עם פלשתים. ימות גופי בריק-בון, בריק-נות. בזיכרון מוות. אקיא אותך החוצה, לא נשכון ביחד, לא.

ב"ה מרגיש לי שלא אם לא אז למה את ממשיכה??? כי מה? את סתם פוגעת בעצמך ואם ה"הוא" במציאות בפיזי חי את חיו חופשי ל השגת מאום אפילו לא דיברת. לא אמרת את שעל ליבך.. איך הוא יודע או שהוא יודע ואז זה אומר שאולי הגיע זמן להפרד.... לא רוצה לנחש תחשבי למה את נמצאת שם אם כל כך ברור שזה לא עובד. את לא מרגישה יותר טוב ואם זה רק בשביל הכתיבה המדהימה שלך אז בכייף... מי אני שאעצור אותך... נשיקות אהובה חיבוק ענקי