בולמיה

החלה שלום. מזמן לא כתבתי לך, מכיון שדי התיאשתי למצוא איזו נקודת אור במחלתה של בתי. אינני חושבת שזו בולמיה של ממש, נראה לי שהמחלה התחלפה באכילה כפייתית, מכיון שהיא כל הזמן אוכלת, לא חשוב מה, ולא חשוב כמה. היא לה מקיאה, וגם לא עוסקת בספורט כלל. יש לה כרגע חבר שאיתו היא גרה, אבל שום דבר לא השתנה. הוא עלה על בעיית האכילה שלה, ומנדנד לה ללכת למכון כושר, אבל היא מסרבת לדבר על הנושא או לעשות משהו עם משקלה. היא מאוש שמנה, וכנראה גם מתבישת כי היא הולכת כל הזמן לכל מקום עם זוג מכנסיים אחד ושתי חולצות. יש לה ארו מלא בגדים (חלקם קטנים עליה) אבל היא לא לובשת כלום חוץ מזה. פעם היא מאוד אהבה לקנות בגדים, להתאפר ולהתלבש, עכשיו היא עוברת ליד החנויות, ואפילו לא מביטה בחלון הראוה. היא גם די מוזנחת. היא בטפול פסיכולוגי כבר 3 שנים, ואין שום שינוי בנושא האוכל. פעם היתה נקודת אור שבה היא נתנה לי להציץ אל עולמה, אבל הנקודה כבתה, ועכשיו לאף אחד אין זכות לדבר איתה על נושא לבוש, אוכל וספורט. ניסיתי להעיר לה, לבקש שתחליף מטפלת למישהי שמתמחה בתחום, אבל היא מסרבת לשמוע. היא חיה עם החבר שלה אבל מתבישת איך היא נראית, בבית לובשת רק סמרטוטים ישנים גדולים, ואיתו מסרבת לצאת לאירועים חברתיים, כל פעם מסיבות אחרות. אבל שום דבר לא גורם לה לעשות משהו בנידון. שנתיים אחרונות רשמתי אותה למכון כושר,לפי בקשתה ,אבל היא היתה רק רשומה, ולא הלכה. הלב שלי שבור ומדמם, בכל פעם שאני רואה אותה, היא ילדה יפהפיה, ואינני רואה דרך לצאת מהמצב הנורא הזה. עכשיו שהיא לא כל יום בבית, טוב לי יותר שאני לא רואה אותה כל יום (כרגע היא לא עובדת, אז היא שרועה על הספה מול הטלויזיה כל היום). אבל אני מאוד דואגת לה, ורוצה באושרה.אני יודעת שאין מה לעשות, אבל האם לשבת מהצד ולצפות בה דועכת זהו הפתרון? האם להעיר לה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים על איך שהיא נראית? אני פוחדת לאבד אותה...את חושבת שהיא לא מודעת לנעשה אותה? או מדחיקה? היא מחפשת עבודה, אבל גם כשמצאה עבודה, אחרי שבוע התפטרה ממנה, ורוח לה שהיא לא צריכה ללכת לשם יותר. היא כמו מנסה להתחבא מהעולם בתוך הדירה, בתוך הטרנינג הישן הגדול והטוב. אבל אני יודעת שלהיות שמנה זה לא סוף העולם, אפשר להיות שמנה, להיות שלמה עם עצמך ולחיות!!,זה לא אסון להיות שמנה,אבל היא מזניחה את עצמה וגם מתחבאת. אני שבורה ונואשת.אולי הכי נכון זה לשמור הכל לעצמי, לא לומר לב כלום ולחכות ששנוי יבוא ממנה? האם יש סכוי שבן אדם יום אחד יבין לבד, מה נכון ומה לא נכון?

נשמע שבתך שרויה במצב של דכאון עקב המצב שהיא נקלעה אליו. חוסר המוטיבציה, ההסתגרות מהעולם, תחושת הייאוש - כל אלה הם סימפטומים של דכאון, ואני מניחה שאני לא מחדשת לך כלום עכשיו. אני מניחה שהיא מרגישה דכאון עקב כשלון הדיאטה וההשמנה שלה והייאוש שהיא חשה גורם לה "להרים ידיים". על פניו הכתובת הנכונה היא מרפאה להפרעות-אכילה - מקום שנותן מענה להפרעות-אכילה מכל גוון שהוא ומודע ומכאן שגם מטפל בדכאון שמביאות עמן ההפרעות הארורות הללו. הבעיה היא שבתך צריכה להגיע להחלטה להתחיל לטפל בעצמה. מה לעשות? לתמוך בה, לדבר עמה בעדינות ולא בתקיפות, להסביר לה שיש מקומות שמטפלים בזה ושיכולים לעזור לה, לדרבן אותה לקבוע תור וללכת לפגישה ראשונה ביחד. אולי החבר שלה יוכל לדבר על לבה ולהזיז משהו בנדון. מה לא לעשות? בשום פנים ואופן לא להעיר לה בבוטות על איך שהיא נראית, לא ללחוץ עליה לעשות דיאטה או ללכת למכון-כושר כדי לרדת במשקל. כל אלה רק "יסגרו" אותה עוד יותר ויחמירו את המצב הנפשי שלה. בהצלחה.

סימה שלום, אני מבינה את המצוקה שלך כשאת רואה את מצבה הנפשי של ביתך. מנסיוני כילדה במצוקה נוראית (והיום בעצמי אמא לילדים), אין לך דרך של ממש לעזור לה. אסביר את עצמי: אין אדם יכול לקחת אחריות על אדם אחר מלבד עצמו. כנראה יש לך חלק במצבה הנפשי המדורדר של ביתך. חלק לא מודע, הקשור באימהות שלך. טפלי את בעצמך. זו הדרך היחידה לקחת אחריות. רק כך תוכלי להגיע אליה אולי ממקום שבו עשית את עבודה על עצמך ולא ממקום של ביקורת לא מודעת או האינטרס שלך כאמא שתהיה לך ילדה "בסדר" ולא שבורה ומפורקת. כל פניה שלך אליה רק תרחיק אותה מריפוי מפני שאת מייצגת עבורה את מה שהיא לא מוכנה לראות. וזה יוצר התנגדות איומה. מציעה לך לנסות ולקבל את מצבה כמות שהוא, לנסות להתחבר אליה בנושאים אחרים, ולטפל בעצמך ובמצוקה הקשה שלך. רק כך, לדעתי, יש סיכוי שתצליחי להכיל אותה באמת ולשמש לה מקור של כוח ואהבה. שולחת לך תמיכה, חיבוק, הזדהות ומזמינה אותך להמשך התכתבות. סיון.

ב"ה סימה אהובה שלי תרעיפי עליה את כל האהבה שבעולם קבלי את המצב כמו שהוא הסבר קל לגבי לבישת אותו הבגד בד"כ התנהגותכזו מעידה על תחושת ביטחון של גבולות הגוף בגד אחר לא יתן לךתחושה דומה ולכן היא נאחזת בבטחון שמשרה לה בגד מסויים והוא יהיה גם מדד עבורה להרזייה ויתכן והיא תרבה ללבוש אותו באמת אני חושבת שהיא רוצה למות ולחיות כאחד. ההתנהגות שלה מצביעה על זה נחרצות. אני חושבת שהיא לא רוצה כלום והתקווה כבתה לה את יכולה פשוט לשתוק ורק לשאול לשלומה. אולי לבשל לה כמה שזה אולי לא נשמע הגיוני. להמשיך הכל כאילו אין בעיה אבל לדעת שיש ולהיות עם היד על הדופק. אני חושבת שהיא רואהמשהו שמאוד כואב לה לראות ולכן היא בועטת והורסת כי היא מרגישה ששום דבר כבר לא חשוב ולכן היא גם לא נלחמת על עבודה שהיא משיגה. יש משהו שאת יודעת שהיא אוהבת במיוחד? אם כן נסי לעשות אותו איתה יש לי חשק לדבר איתה מעניין אם זה יתאפשר חשוב לי שתביני שאף אדם לא ננטש ושיש סדר נכון לדברים גם אם הם שרויים בבלגאן הכי גדול ואנשים מבינים בדרכם על הטעויות שלהם. לא תמיד יש לנו בחירה ולכן חשוב שכל אחד ישתדל לעשות עבודה להעצמה של עצמו ולהיות רגיש לסביבה שלו כי אנחנו מזינים את הבעיות אחד של השני ואנחנו באיזשהו מקום גדלים על האוכל הזה ובסופו של דבר האדם לא מבין כלום. נסגר ובועט באנשים היקרים לו במצבים קיצוניים כמובן. אנשים נסגרים שמים מסכות נעלמים פוחדים לא יודעים מה נכון מה לא. האנשים של היום הם שק אגרוף של חברה שרוצה מצויינות ובתהליכי התבגרות לא תמיד יש להם את הכלים לגדול באמת ואז הם הופכים קרבן של זה. סימה אהובה שלי את מדהימה אותי ואני רוצה לחזק אותך בכך שתנסי למצוא דרך להעצים את עצמך להכיר את השדים של עצמך מה לימדת את הילדים שלך מה לימדת את עצמך מה לימדו אותך ואיך את חיה ואם את מרוצה ומה את יכולה לעשות כדי לשהתנות כדי לשנות. חפשי דרך איך. העזרי באנשים. למדי על מודעות ודרך זה תגיעי לבת שלך. דרך הכוח שלך היא תלמד ותגיע לעצמה. כי היא מושפעת ממך זה תהליך הטיפול שהיא הולכת אליו טוב מאוד הוא כנראה חשף על פני השטח את כל השדים שלה. אני רק מקווה שהוא גם נותן לה רעיונות מעשיים לעתיד איך ברמה יישומית להשתפר ולעבוד על עצמה. נראה לי שבתוך כל הגיהינום הזה שלה היא כן מחפשת דרכים. אל תפריעי לה אפילו שזה קשה תעצימי את עצמך תלמדי והיא תקח מזה כוח את יכולה אני רואה לפי הכתיבה שלך ואת גם מסוגלת לעבור את זה חיבוק ענקי ונשיקות ים אהבה