מחשבות...
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
טוב חשבתי וחשבתי...על ממתי התחלתי לחשוב על אוכל כל הזמן,כנראה שכל זה התחיל בכיתה ז' או ח', התחלתי לספור קלוריות במשך איזה שנה,אכלתי עד 1000 קלוריות,ולפעמים ניסיתי 500, עשיתי הרבה דיאטות,צמתי מידיי פעם,עד שמישהי עצרה אותי מלצום(היועצת בית ספר בתיכון),אני מתה לצום עכשיו,לא לאכול,אני לא צריכה את האוכל הזה,אני מתה לרזות,את כל מה שהעליתי בצבא,אוף,אם היה לי את הכוח רצון לא לאכול,זה היה טוב,אני כבר כמעט שנה ככה לא עושה דיאטות,בקושי עולה על המשקל,פעם בכמה חודשים רק...אוף אבל אני חייבת לרזות,וניסיתי כמה פעמים לאכול מסודר אבל אין לי כוח רצון לעמוד בפני שוקולדים...אני חושבת...לא אכלתי בנתיים כלום,חושבת עם להמשיך לא לאכול היום,או לאכול,מצד אחד זה כבר לא משנה לי,אין לי כוח לכלום,אז מה יש להפסיד,מצד שני אין לי כוח לכל זה,אם אני יפול אז אני ירגיש חרא,ויש מספיק חרא...לא יודעת...דילמה עם עצמי...
תאמיני לי שאני מבינה אותך ואת הצורך שלך להרזות . את הריי בפורום ה"א :) . אני רוצה רק לספר לך את הסיפור שלי שגם אני התחלתי בסביבות גיל 15 +- , עם ההפרעה . זה הריי רק טבעי שבמהלך גיל ההתבגרות , כשכולם מסביבך מסתכלים על חיצוניות , את תרצי להיות רזה . כי ככה האופנה מכתיבה , וזה מה שנחשב למקובל וליפה . אני התחלתי מדיאטה פשוטה . את יודעת , כמו כל בת טיפשעשרה ממוצעת שמתחילה דיאטה כי היא חושבת שהיא צריכה להרזות . כמובן שאחרי כמה זמן , הלכתי דיי רחוק עם עניין "הרצון של להרזות" , והדיאטה הוחמרה . הספירת קלוריות הפכה יותר ויותר אובססיבית , מ1200 קל' עברתי ל1000 , ואז ל800 , ול600-500 . ושם זה נעצר . התחלתי לדלג על ארוחות , לנסות להעסיק את עצמי כמה שיותר כדיי לא לאכול . להתחיל לעגל את כמות הקלוריות למעלה ... וככה יצא שמדיאטה פשוטה הפכתי בעל כורחי לבולמית . כי כל אדם לא מסוגל להתקיים מ500 קל' ליום לאורך זמן . אז התחילו לי פה ושם "גניבות" של אוכל , וכדיי לחפות עליהם , הקאתי . וככה חשבתי שאני אשמור על האיזון . אוכל=הקאה . זאת הייתה המשוואה . בסופו של דבר הבנתי שאני יכולה לאכול כל מה שבא לי ולהקיא . וככה תדירות ההקאות גדלה .... כפי שאת מבינה מהר מאוד , הפכתי לבולימית בלי להבין בכלל את ההשלכות ... בלי להבין שאני כזאת בכלל ... ועכשיו אני יותר משנתיים ( קרוב ל3 יותר נכון ) שלא הקאתי . להגיד שנשארתי במשקל של אז ? :) , נראה לך ? הריי מה שעשיתי אז , לא היה נורמלי . אז הגוף שלי העלה כמה וכמה קילוגרמים בשנים הללו . ואת ? נראה לך שהיית יכולה לשמור על המשקל שלך , כאחת שצמה , אוכלת 500 קל' מידי פעם , ועושה דיאטות חריפות ? הריי זהו סופה של כל דיאטת "כסאח" ... זה מה שאנשים לא מבינים . שאו שאת הופכת לאנורקסית/בולימית במצב חמור מאוד שמצריך אשפוז , או שאת חוזרת לסורך , לדרך נורמלית של תזונה , כמו לפני כן , ומעלה את מה שירדת + עוד כמה עודפים :) . אבל מה לדעתך עדיף ? איזה אופציה היית רוצה לעצמך ? אם את חושבת שהדרך להרזות היא צום ובולמוס ( התקף זלילה ) וחוזר חלילה , אז יקירתי את טועה . ובגדול . יש מספיק דרכים מתאימות ואנשי מקצוע , שלמדו את הנושא בדיוק בשביל לעזור להשיל במשקל( אם בכלל את צריכה להשיל , כי אולי כך את חושבת מבלי שתדעי לבטח ...שוב איננו אנשי מקצוע שיכולים להחליט זאת ) . אני באמת מייעצת לך , שתעשי זאת באופן מקצועי , מכיוון שנראה ואינך יודעת למתוח את הגבול . נראה כי שאת נסחפת לכיוון אחד או לכיוון שני . לאחר שתלכי לייעוץ עם דיאטנית ,( עדיפה מומחית בה"א , מכיוון שנראה לדברייך כי יש לך עבר של תסימני הפרעת אכילה ) והיא תבנה לך מסגרת שתוכלי לעמוד בה . וכך לא תשאירי מקום למחשבות כגון " אולי עדיף לי לצום " ... אל תתני למחשבות האלה להתפתח . הם אלה שמייעדות אותך להפרעה . בכל אופן , את יכולה לעשות זאת באופן פרטי , דרך קופ"ח ודרך המלצות של בנות באתר . שוב מסגרת פרטנית היא האידאלית ולא מסגרת קבוצתית סטייל "שומרי משקל " שיכולים להלחיץ אותך ונותנת מקום להשוואות ולטריגרים . אם את מרגישה שאינך מצליחה להתנגד לתסמיני הפרעה , עלייך לפנות גם כן לייעוץ פסיכולוגי שיאפשר לך פריקה של דברים ולבטח יהיה הכי מועיל בעניין . אז בהצלחה חמודה , תמשיכי לעדכן , ואני מחכה לקרוא את דברייך לילה טוב בינתיים ... אני אסיים אחרי יום ארוך שהיה לי . סופ"ש קסום ונשיקות תמי
דבר ראשון זה שאני צריכה להוריד במשקל זה כן...העלתי בצבא במשקל ואני חייבת להוריד עד הקילו האחרון...אני לא עמוק באיזו הפרעת אכילה,דרך אגב כבר איזו שנה אני לא עושה שום דיאטות,חושבת הרבה מה לאכול ומה לא,ניסיתי לאכול מסודר ולהכניס ספורט אבל לא ירדתי:( , היו לי כמה סימפטומים אולי...אבל לא הגעתי למצב שלא אכלתי שבוע,אולי צמתי 3 ימים,חייתי על אייס קפה,ואז יום הפסקה ואז עוד שלושה ימים ואז זהו,עשיתי את זה רק איזה חודש ככה,לא היה לי כוח רצון לא לאכול כל כך הרבה זמן, אבל מצד אחד אין לי כוח שוב שהמצבי רוח שלי ישתנו לפי המצב אכילה שלי,מצליחה ליהיות בשליטה או לא...כי הוא לא משהו עכשיו...ואני צריכה להוריד במשקל ואז אני יהיה במצב הנורמאלי לפי הגובה שלי...בערך...אבל אין לי כוח לעשות דיאטות עכשיו ולהתאכזב,ואני לא מצליחה לאכול מסודר יותר מידיי זמן,יותר קל זה או לא לאכול כלום,או לאכול הכל...אבל לא יודעת כבר מה לעשות...לדיאטנית אולי אני ינסה ללכת אבל זה לא כל כך משנה עכשיו כי אני טסה לאנגליה ביום שני...ל3 חודשים ככה,אז אין לי זמן לזה...מקווה לאכול שם כמה שפחות...כי אני הולכת לעבוד שם,ולא יודעת אפילו אם יהיה לי זמן לאכול (הלוואי שלא), בואי נגיד זהאוכל אצלי בראש, גם אם אני לא רעבה,לפעמים אני סתם יאכל, ואני שונאת את זה, ואם אנייהיה עסוקה יום שלם,אני פשוט יכולה לא לאכול,לא יזיז לי...כי כל עוד אני עסוקה יותר קל לא לחשוב על אוכל כל הזמן... אבל עזבי...לא משנה כבר...מקסימום אני ילך לדיאטנית אחרי שאני יחזור וזה לא עוד קצת זמן...אבל בסדר...נראה מה יהיה...לא יודעת כבר,ולא אכפת לי...
ב"ה יש לזה קשר וזה לא קשור באוכל מה קרה?.? נשיקות יפה
