היי- שוב

אפילו שכאילו התקופה הזו היא תקופה הרבה יותר טובה מלפני שנה, עדיין כל דכדוך הכי קטן מקבל תרגום של 3 פרוסות עוגה, וכל קילו שאני עולה (ואני עולה) הוא מה שישנה לי את כלכ כל החיים. צריכה להיות בהיי בשביל להרגיש שאין לי צורך במתוקים האלו, אבל יכולה להרגיש ככה רק אם לא אכלתי מתוקים כבר שבוע לפחות ורזיתי את כל מה שעליתי (שאי אפשר לרדת בשבוע). שוב הכמה קילוגרמים, שנותנים לי תחושה שהם שולטים עלי ועל חייי ולא אני לא עליהם. שוב ההפרדה הזו בין מה שאני ומי שאני לבין הגוף שלי שאני רוצה להתנתק ממנו. לא הייתי כותבת כאן אם לא הייתי מאמינה שזה יכול להשתנות. אז למה לעזאזל אני לא מרגישה שבכוחי לשנות את זה ןואני כל הזמו מחכה לגורם חיצוני. שונאת את זה.

ב"ה שני דברים שמפריעים לך 1. לחץ שזה ייעלם עכשיו. מהר 2. לצפות שגורם חיצוני יעלים את זה בשבילך או משהו אחר בווריאציה אחרת. אז מנסיון אישי לחץ רק מעצים את הבעיה וגם אם אין טריגר מספיק שאת חושבת ומצפה לזה את מכניסה את עצמך למעגל שאם זה לא קורה בהתאם לצפיות שלך את תצרי סיטואציה שלמעשה את תפלי בה שוב ושוב. לכן אם נפלת, הניחי לזה, אל תקבעי שאחכ לא תפלי אני במקומך הייתי ממשיכה הלאה כאילו לא קרה כלום אבל בידיעה פשוטה ולא מלחיצה שלא משנה מה אני משמיכה לנסות מבלי לצפות. אני מבטיחה לך שהתנסות כזו מורידה לחץ וההשיג מוצלח יותר. רק את תוכלי לעשות זאת למענך. אחרים "הם" יוכלו רק לשקף לך היכן את נמצאת ואולי מה הן האפשרויות שלך. בפועל את היא זו שצריכה לקחת אחריות על חייך עם כל הכאב ולא לצפות. יש דרך. לכי בה. את רק צריכה ללכת. דברים ממילא יקרו ואני מבטיחה לך שאם תורידי לחץ וציפייה חייך ישתנו מקצה לקצה נסי ומקווה לשינוי מחר דין דין תחזור אז המון אהבה חיבוקים וחיזוקים שלך הילה