.......
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
כמעט חצי שנה שאני לוקחת "ויפקס".לפני כשבועיים החלטתי על דעת עצמי להפסיק ליטול את הכדורים. אני מניחה שלא הרגשתי שום שינוי משמעותי ומתוך אקט של תסכול, החלטתי להפסיק. השבוע החולף היה בין הקשים בחיי. אני לא יודעת אם זו רק תקופה, או אולי יש קשר לכך שהפסקתי עם הכדורים. קורה לי דבר שהמון זמן לא קרה לי. אני יכולה לשבת ולראות טלוויזיה, או לקרוא ספר, או סתם לשכב ופתאום להתחיל לבכות. כבר הרבה זמן לא הרגשתי חיבור כה חזק לרגשות שלי....לדיכאון...לבדידות. אני בורחת מלהרגיש. בורחת לאוכל. בורחת לצום. עכשיו העצב מכה בי ואני לא יכולה להתמודד איתו. אני לא יודעת איך. לא רוצה להרגיש יותר. ואל תגידי שמכאן רק אפשר לטפס....בשבילי אלו מילים באוויר. בן אדם שנופל לא יכול להיאחז באוויר.
זה היאחזות בחיים בכל הכוח..זה הרצון העז לצאת מהמעגל המייסר הזה..מהכאב הניצחי כאילו אין סוף זה ההשתוקקות לטעום משהו בלי להתחרפן ולהעניש את עצמך..לחיות בלי רגשות אשם על דברים פשוטים ועוד מליון דברים חוץ מלהיאחז באוייר..כי דווקא מכאן אפשר להגיע לטופ..כל עוד המצב נוח הוא ממשיך ברגע שהוא כבר בלתי נסבל ואין עוד צעד נוסף צריך לחפש מוצא לכייוון החיים מבינה יפתי שלי? אפשר אפשר אפשר..עשיתי את זה ואני מאמינה רק בזה.. אעזור לך ככל שאוכל במה שתרצי.. נשיקות והמון כוח דינדין
