נאחזת בכל הכוח...

אני חושבת שכדי להחלים אני חייבת להגיע לאותה נקודה בה אני אבין שהמחלה לוקחת ממני יותר ממה שהיא נותנת. אולי ברגע שאבין שיש בה יותר מגרעות מיתרונות, אני ארצה להתחיל להילחם. כרגע הדבר אינו כך. המחלה נותנת לי כל כך הרבה דברים כך שאני לא מוכנה לוותר עליה. מבחינתי,כרגע, לוותר על המחלה זה מעין התאבדות- זריקה של עצמי אל תוך העולם מבלי הכלים להתמודד עימו. נכון שעברתי כבר כמה שנים של טיפול פסיכולוגי, ניסיתי כמה סוגים של כדורים, השתתפתי בקבוצות שונות ונכנסתי לאישפוז בתל השומר....כל הדברים האלה, חלקם פחות חלקם יותר, תרמו להבנה שלי. אך אף אחד מהם לא שינה את הרגלי האכילה. כנראה שלאורך כל הדרך, עדיין לא הייתי מוכנה לוותר. אני ממשיכה בטיפול. מנסה למצוא את הסיבות מדוע אני נאחזת כל כך חזק....

למה נראה לי שהיינו מאושפזים ביחד בתל השומר (-:

דניאל.. את לא נאחזת בכלל את מתחבאת מאחורי המחלה הארורה הזאת!! וזה לא מבחינתך להיזרק או להתאבד זה לא נכון.. אולי יש לך כלים אבל הפחד לראות את עצמך ללא המחלה, ללא הרחמים על עצמי, ללא לדעת שדניאל במצוקה שאולי דניאל תאסוף הצלחות בחיים ותתקדם ותמשיך ותהנה..זה לא מתקבל אצלך ומתפרש כ"פחד מהצלחה" יכול להיות? את פשוט בוחרת בכסות המחלה ולא בהתמודדות כי את יכולה..ולא רוצה כי נוח לך להתחבא במקום המוכר מאשר לקום על רגלייך ולהתמודד ולחיות כמו שהחיים הנפלאים האלה מציעים לך!! כולי תקווה שביום מן הימים כמו שקרה לי הבנתי שזה לא מכסה אותי יותר..רק מוסיף לי דיכאון ופנים חיוורות ועצבות ואיבוד שנים יקרות..ועמדתי ללכת בשביל החיים.. מקווה שזה יקרה לך כמה שיותר מהר ולא כמוני אחרי 13 שנה.. אוהבת דואגת ומאחלת לך רק טוב דינדין