סיפור מהחיים
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
מפחיד כמה המחלה הזאת חזקה. מה היא גורמת לך לעשות. אני זוכרת מקרה אחד שמבחינתי מסמל נקודת שפל. במהלך הצבא הייתי בקורס קצינות. אני זוכרת שבת אחת שבה נשארנו בבסיס כדי לבצע שמירות. בלילה תקף אותי רעב נוראי (מיותר לציין שבמהלך הימים בקושי אכלתי. עד היום אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות לסיים את הקורס). בעודי שוכבת במיטה נזכרתי באוכל שהוריי וחברותיי הביאו בביקוריהם. לקחתי את השקיות עם האוכל והלכתי לשירותים שבמגורי הבנות. אכלתי הכל במהירות, אחוזת פחד שמא אחת הבנות תשמע אותי או תנסה לפתוח את דלת השירותים. כשסיימתי, שתיתי כמות רבה של מים מהברז שבשירותים. עכשיו נתקלתי בבעיה. לא ידעתי איפה אוכל להקיא את האוכל הרב שישב כמו משקולת אשמה בבטני. לא העזתי להקיא בשירותים כי ידעתי שהדבר לבטח יעיר לפחות אחת מתוך 300 הבנות שישנו בבניין. לא יכולתי לפתוח את המים במקלחת כי הרי מי מתקלח בשתיים בלילה?! התחלתי להיכנס להיסטריה. מוצפת חרדות וראשי קודח מרוב ניסיונות למצוא פיתרון. בסוף גמלה בליבי החלטה. חזרתי לחדר ולבשתי את המדים. שמתי עליי את החגור והנשק, מילאתי את המימיותבמים וכך יצאתי מהביניין. אם אתקל במישהו מחוץ למגורים אוכל לומר לו שאני בדרך לשמירה. הלכתי לאחד מתאי השירותים הכלליים המפוזרים בבסיס הענק. כשסיימתי להקיא, לבשתי בחזרה את הציוד וחזרתי למגורים. בדרך חלף על פניי קצין, הוא אכן שיער שאני חוזרת משמירה. בחושך, הוא לא היה יכול לראות את העיניים האדומות, הדומעות או את הפחד שנשקף מהן. לאחר התארגנות נכנסתי למיטה. נותרו לי בערך עוד שעתיים לפני שאצטרך לקום לעוד יום תובעני ואינטנסיבי של הקורס.
בולמיה היא באמת מחלה חזקה...והסיפור כל כך אמיתי..אני זוכרת שאני בעבודה אם בייתי אוכלת גרגיר עוגיה ובראש שלי זה היה משהו "אסור" הייתי הולכת לחנות מכולת קונה חפיסות עוגיות וופלים ומלא דברים משקרת לבוס שלי ואומרת לו שקרה משהו לבת שלי ואני חייבת לטוס הביתה אין סיכוי שלא הייתי הולכת כמו מטורפת כל הדרך גורסת כאילו לא אכלתי מעולם ואיך שהייתי מגחעה הייתי ממשיכה עם מים ועוד אוכל מהמקרר ורצה לשירותים וואו איזה תקופות!!!! כן..זה כל כך מוכר לי..הפחד שמישהו יגלה יידע מה "דינדין" שכולם יודעים שהיא מטופחת, יפה ומקובלת עושה מה שהיא עושה..זוכרת את הריח של הסנובון הכחול בשירותים והקירות המלוכלכים שהייתי מנקה שלא ירגישו.. דניאל..מה אני רוצה להגיד לך בסופו של עניין? יש סוף טוב...והסיפור יכול להישאר בגדר של סיפור בלבד זה תלוי בך..ואפשר אני אחרי כל כך הרבה שנים הצלחתי במאה אחוז ..לצאת מזה!!!! אוכל לעזור לך אם רק תרצי..תהיי חזקה ואל תילחצי ותפחדי מהעומס שיש בחיים את עושה מה שאת יכולה ואם לא לא קרה כלום זה לא סוף העולם!!!! המון כוח נשיקות וחיבוק חם.. דינדין
נכון שזו בולמיה, ונכון שזה חולני ונוראי וגם אני עשיתי דברים גרועים כמו הסיפור..(לדוגמא: יצאתי לשדות שמאחוריי הבית שלי ואמרתי להוריי שאני הולכת לפגוש מישהו, לקחתי איתי פרש וונס, מסטיק וכל מה שצריך כדי להקיא... לא יאומן הא?) אבל זה כאילו לא מרגיש לא נכון. כאילו זה מהלך שמסתירים אותו כי החברה והבריאות אומרת שהם אסורים. וכן, אני משתדלת לא לעשות את זה אבל זה כל כך פשוט.. וכל כך נורא.. וקשה לי לוותר על זה. אני באמת יכולה, כאילו- אני עושה את זה אולי פעם בחודש, ]חות, אבל אני רוצה לעשות את זה, וזאת הבעיה האמיתית!
