לבר שריגשה אותי כל כך..

בר שלום לך, דבר ראשון אני חייבת להגיד לך שאת באמת ריגשת אותי והצלחתי לחיות את הרגע הזה איתך,אני לא יכולה להגיד שכן מבינה את מצבך ומה באמת את עוברת כי אני שונה ועוד לא הגעתי למצב הזה,אז אי אפשר להבין בדיוק איזה סוג של סבל קיים, כוונתי לתת לך רצון ,מוטיבציה לחיים נהדרים שעוד מחכים לך,ותאמיני לי יש עוד מלא דברים טובים בחיים שלך שעוד לא ראית ,חווית ,נשמת,והגעת אליהם. החיים טובים,נפלאים ומחכים לך רק אם תתני להם לזרום ,להתחיל לטפל בעצמך ,לתת לאחרים לעזור לך בכל דרך אפשרית,תתני לעצמך להתחיל לחשוב בחיובי,בגישה שונה לדברים,כי מגיע לך חיים יותר נורמלים ,שתהני מהם ולא לבזבז אותם על סבל .. בר אני בת 25 ,היום התכוונתי לכנס לפורום זה כי אני מרגישה שבזמן האחרון שאני מתעסקת עם האוכל יותר מדי ועם המשקל שלי!!ומה אני מכניסה לפה !!ולמה אכלתי את זה !!ולמה אכלתי כמות כזו!! ומה פתאום הכנסתי לפה שוקולד!!..בקיצור אני לא יודעת אם זה הפרעה מסויימת שקוראת לי כרגע.ומיד עם כניסתי לפה ראיתי את הודעתך ונגעה מאד ללבי ,וחשבתי עד כמה שזה קשה עד כמה הסבל קיים ,המעגל הזה שלא נגמר,אבל לא ,אני לא אהיה מאושרת יותר עם פחות קילוגרמים ,אנשים לא מחכים לי שאני אהיה רזה יותר כדי שיקבלו אותי,אני לא אגע בשמיים אם אשקול פחות,וכו"... אני מקווה שהעברתי את מה שרציתי להעביר לך מתוקה,ותדעי דבר אחד ,לך מגיע הטוב ביותר ,תחשבי על זה חמודה,תנסי לחפש עזרה,ושיהיה לך כל טוב ויום מקסים :) ואני רוצה לשמוע ממך מילת תקווה אם התלחת לקרוא את מה שכתבתי:)

דינה, דינה. אני מרגישה אדם אמיתי, אני מרגישה חיה ונושמת כל עוד הצלחתי להכניס אותך אפילו ל 3 דקות לתוך העולם שלי, להעביר לך מה שאני חווה.. מה שאני מרגישה. זה נותן להרגיש שהמילים שלי הן מילים שמצליחות לחלחל, מילים שמצליחות לשתף, מילים שבאות עמוק עמוק מבפנים, עמוק מבפנים, ממקום שכואב לו , מקום שמדמם כבר המון זמן . ההפרעות אכילה שלי לא התחילו בכלל בהכנסת אוכל ואז אמירה עצמית של "לא לא איך עשית דבר כזה ".. אני שמעתי מאחת הבוגרות אצלינו בביה"ס שמה שהיא לא רוצה , היא מקיאה על מנת להרזות. והיא אמרה כמה שזה כיף לאכול, להקיא בלה בלה. אני צחקתי.. אמרתי שהיא מטורפת. נלחצתי ממנה.. בכל פעם שהיא הייתה עוברת לידי ליד הקיוסק, בכיתות.. בכל פעם שראיתי אותה מכניסה משהו לפה , עלתה לי תמונה שלה בתור מפלצת, בתור אדם לא מאיתנו, אמרתי לעצמי שהיא שונה, שהיא משהו אחר.. שהיא חולה, שצריך לקחת אותה מכאן. אחרי חצי שנה , בערב ראש השנה, אכלתי כ"כ הרבה. וזה היה אחרי שרזיתי את ה14 קילו שלי. ואז אמרתי לעצמי .. מממ, אולי נלך לשירותים, נבדוק איך עושים את זה ? דחפתי אצבע.. לא הלך. דחפתי שתיים, לא הלך.. נחנקתי עוד שניה. לא עבד.. ולא עבד. אולי שעתיים הייתי שם, כמו להכניס טמפון בפעם הראשונה- זה בחיים לא עובד. ניסיתי ניסיתי רציתי, הצלחתי. ומשם.. זה נהיה פעם החודש, אחר"כ פעם בשבועיים, פעם בשבוע .. פעמיים בשבוע, יום יום, 3 פעמים ביום. הייתה פעם אחת שפשוט נפלתי על הרצפה, בוכה, אפוסת כוחות. רציתי להרוג את עצמי. בעטתי בעצמי, שרטתי את עצמי.שנאתי את עצמי. אני עדיין שונאת. מבינה למה זה נראה לי הזוי ? אני לא אנושית כבר.. אנשים אל מתנהגים ככה. אוכל לא מיועד בשביל שיוציאו אותו, הגוף לא מיועד להוציא אוכל, הגוף פולט את האוכל רק מתי שמשהו לא בסדר. זה לא בסדר מה שעובר עלינו, זה לא אנושי, זה לא קיים. מה יש לנו ? למה ? איך ? דינה, פעם חשבתי שיש דברים טובים בחיים.. דברים ששווה לחיות למענם. משום מה, לאחרונה.. אני כבר מפסיקה לחשוב ככה. מאז שנפרדתי מחבר שלי,אחרי שנה, מאז שבת דודה שלי נפטרה לפני 3 חודשים, מאז שאבא חזר לעשן אחרי 12 שנה שהוא הפסיק, מאז שאני חייה את חיי על אוכל,על המקרר, על האסלה, הפסקתי לחיות ממזמן. החיים חלפו לנגד עיני כמו בסרט רץ.. הם עדיין חולפים, ואני לא מצליחה לתפוס אותם. מאוחר מדיי . אני רק פיזית פה, אבל נפשית.. ממזמן אני כבר לא כאן.