לדליה!

אני לא מתרחקת כי לא אכפת לי. אני לא מתרחקת כי אני לא אוהבת. אני לא מתרחקת כי שכחתי. אני מתרחקת כי אני לא מסוגלת להתמודד. לא רוצה שתראי אותי כך. זוכרת איך צחקנו, איך חיזקנו אחת את השניה? עכשיו אני לא יודעת איך לחזק יותר... צריכה לשמור עלייך. להגיד את הדברים הנכונים, לצחוק. לא תשמעי אותי בוכה. לא תראי אותי נופלת. כשטוב, אשמור אותך קרוב אליי. כשרע, אשמור אותך רחוק רחוק. לעצמי הבטחתי- איש לא יבכה בגללי. קשה לי לדבר איתך עכשיו כי הייאוש מחלחל בתוכי. ואסור לך לראות. אוהבת אותך ולכן רוצה לשמור עלייך ממני.

אני קוראת את מה שכתבת ובוכה , כאוב לתת לך לשקוע וכאוב להיות רחוקה כל כך . אני יודעת שאת כשאוהבים זה לא רק לזמנים טובים ,זה לתמיד, כונותיך טובות אולי אבל לא יעזור לא לך ולא לי כי אני גם אם תשמריאותי רחוקה אסבול מרוב דאגה כי אף פעם לא ידעתי לאהוב כשנוח , ידעתי ויודעת לאהוב ,נקודה ,ככה שאם תלכי רחוק ותרצי בקירבתי רק שיהיה לך טוב ותוכלי לצחוק אז לא אהיה חברת אמת ,כאלה תמצאי בשפע ,אני כאן ,עכשיו ותמיד , בשביל לצחוק וגם לזמנים הקשים , לא אשב לי בצד רואה שאת מרימה ידיים , לא אשתוק ואתן לך להיסגר בבועה שלך ,לא אשקב לך ואגיד שהכל בסדר ואולי אם אתעקש מאוד בסוף אולי תתחילי להבין שאם אוהבים אותך כל כך אולי זה כי את פשוט בן אדם מקסים שיש לו כל כך הרבה ששווה לחיות ולהתחיל להלחם בכדי שיהו לך חיים טובים יותר, ואולי ,רק שבשיל האולי הזה אני כאן עכשיו ותמיד כי היתי איתך הרבה ואני יודעת שאת מסוגלת לפחות לנסות קצת , לאט לאט ,צעד צעד כל יום , בלי להגזים אבל להכנס למקום שאולי זה לא כל כך נורא זה כי יותר נוח להיות חברה מהמחלה מלהלחם בה , ומה לעשות שגם אם היא חזקה חייבים להחזיר לה מלחמה לפחות לעשות משהו קטן נגדה. אל תלכי לי רחוק כי אתגעגע נורא ואשתגע ואל תשקעי בבועה כי אמות מצער , תלחמי כמוני כל יום קצת , כל יום קצת... אולי נופלים וקמים ומנסים שוב ושוב עד שיום אחד אולי אנחנו נשלוט בה , אני לא מרפה ממך ,אני לא אוותר כי אני פשוט אוהבת אותך מאוד ויודעת מה את עוברת , אז אני כאן לטוב ולרע ,אני כאן.

אהבתי את הכינוי שלך. את צודקת.אבל קשה לי להתעלם מאותה אמונה מושרשת שאם אהיה מי שאני באמת, לא יאהבו אותי. תמיד צריכה להיות בסדר. לחייך. אם אחשוף את כל החסרונות והפגמים, אנשים יתרחקו ממני. אני לא מעריכה את עצמי. תמיד חושבת שיכולה להיות יותר טובה. יותר חכמה. יותר רזה. את יודעת כמה אני קיצונית. אצלי אין באמצע. או הכי טובה, או לא בכלל. או להיות הכי חכמה בלימודים, או לא ללכת ללמוד בכלל. לא מוכנה לקבל את הבינוניות שבי ולכן לא מאמינה שאחרים יקבלו. לכן צריכה את המחלה. כי רק שם מותר לי להיות "רעה", לשבור את הכלים. יש לי תירוץ. בלי המחלה אצטרך להיות מושלמת. את יכולה להגיד שאין כזה דבר אבל אני לא מוכנה לקבל זאת. אני אלך עם הראש בקיר, אפול הכי נמוך שאפשר, לפני שאקבל את העובדה שאני לא יכולה להיות הכי. עד אז אמשיך לנסות. אני לא רוצה שתוותרי עליי. אני יודעת שאוהבים אותי כשאני בסדר. אני צריכה לדעת שאוהבים אותי גם כשאני לא. גם כשאני מתרחקת ונסגרת. אוהבת...