שלום...חזרתי...

טוב קודם כל דינדין אני מאחלת לך המון בהצלחה בניהול הפורום...כי רק היום חזרתי וראיתי שהילה לא פה...ואת כבר במקומה...אז ככה חזרתי משבועיים צבא, שעברו כמו נצח...שבוע שלא היה לנו מים במוצב, והיינו כמו בתקופת הביניים...ועוד שבוע רק עם מים...אבל מלא מישמרות...פשו נורא...ואם כמה שיברונות...אני כבר לא יודעת מה לעשות עם התפקיד שלי...חשבתי ללכת לקב"ן, סתם לדבר איתו, אולי אפילו לנסות לבקש הקלות...אבל אין לי אומץ...ואין לי כוח להתחיל לחפור עמוק בתוכי..ממש לא...למרות שנשאר לי עוד חצי שנה לשרות, כל יום ויום אני תוהה למה אני בכלל עושה את התפקיד המסריח הזה שאני עושה ולמה אני סובלת שם...ומה אני בכלל עושה שם...ולמה לא יצאתי ממנו ממזמן...קיצר כל הזמן אני בדילמות, ומחשבות, ופה ושם בכי ועצבות...ואני פשוט לא מצליחה לשלוט באכילה שלי יותר...אין לי כוחות יותר לשום דיאטות...אני לא מצליחה להחזיק את עצמי באיזו דיאטה...אוף....וכבר חודש או חודשיים לא עליתי על המישקל...כי אני יודעת שאם אני יעלה אני לא יפסיק משם...אז עדיף שלא...אבל אני כאילו עדישה לגבי כל מה שקשור לאוכל....אני כל הזמן רק טוחנת וטוחנת ועוד סתם כשאני לא רעבה...(לא שאני יודעת מתי זה), וסתם מלא שוקולדים (כי אני מכורה לשוקולדים הכי בעולם...) וזאת גם בעיה... אוף סתם באסה...אבל עכשיו אני בבית וסוף סוף מנוחה מהצבא קצת...ושוב דילמות ולא יודעת מה לעשות ואוכלת בלי סדר בלי כלום...סתם ככה...כשבא, ולא כשרעבה...כי אני לא יודעת ממש מתי אני רעבה ומתי לא... טוף סתם קצת פורקת מה שעברתי שבועיים לא קלים בכלל בצבא... מעיין

מסתמן שאת באפיסת כוחות וזה צפוי אחרי שבועיים של מסגרת..הא? מה שלומך יקירה? מקווה שהבית עושה לך טוב והרגשה מחממת..של רוגע..לפעמים גם האוכל נותן הרגשה של בית לא?! צבא זה בכלל תקופה של כל מיני לבטים וחוויה בפני עצמה..רק שאיני מבינה מדוע את רוצה לעבור תפקיד דווקא עכשיו? נשאר לך עוד חצי שנה בסה"כ!! מעיינוש..אני חושבת שאם תשני גישה חיובית הדברים יסתדרו לך..אני בטוחה..תראי את החצי המלא...עוד מעט את מסיימת צבא ויפתחו בפנייך אפשרויות אחרות..וחדשות וזה נפלא.. ואם תהיה מחוייכת העולם יחייך בחזרה..תאמיני לי..! ובצבא מה לעשות...אין בחירות חופשיות מה עושים! מתי! ולמה! ככה זה צבא !! תקבלי את זה כי אין ברירה ואת כבר לפני סיום!! חוץ מזה קב"ן זה טוב...תלוי מי ואיך זה ישפיע עלייך הרי קב"ן זה פסיכולוג שצריך לפתח איתו יחסי אמון ונוחות ובכלל כימיה..(דרך אגב אני הייתי אצל קב"ן) ואת אוטוטו מסיימת כך שתשקיעי אנרגיה בלספר את סיפור חייך ומכאובייך וזה יסתיים את צריכה מישהו טווח הארוך בעניין ההפרעות אכילה ובכלל ..טיפול ברגשות ובנפש שלך..וזה הכרחי!! איני מכירה אותך ואת הרקע שלך כך שאיני יודעת בנקודה זו מה לייעץ לך..אבל אשמח לדעת עוד פרטים כמובן שרק אם תרצי.. ובנתיים תניחי למחשבות הקודחות שלא מוסיפות כלום לחייך רק רע תנסי להרגע ולהנות מהשהייה בבית...אולי תנצלי זאת לבילוי? חברות? וכו' מה דעתך מלאך? בכל מקרה אני שמחה שחזרת..ואני כאן בשבילך..למענך להקשיב לך.. דמייני שאני מקבלת אותך בחיבוק חם ומלטפת את ראשך בחמימות..מכינה לך כוס קפה טוב ואנחנו יושבות ומדברות ומהחלון נשקף הים הפתוח בצבעו הכחול, הטוב והמלטף.. מעיינוש..זה מה שנקרא התחלה ממש פיפס קטן מדימיון מודרך.. נסי להרגע ולהנות ולראות אור וטוב .. אז מחכה לשמוע ממך..מלאכית..שלך דינדין

טוב אז ככה בעיקרון אני באפיסת כוחות, אבל כללית כאילו כל הזמן...מהחיים האלה, כל דבר הכי קטן שובר אותי, אם זה כי זה מעצבן אותי או כי מעצבנים אותי, או כי אין לי כוח יותר להשקיע ובסוף לשווא, או שלא מעריכים את זה...לא משנה..אז קיצר כל דבר גורם לי פשוט להרים ידיים...לומר זהו אין לי כוח יותר לחיים האלה, למה אני צריכה לחיות אותם בכלל, וכל מיני מחשבות מבאסות ומדכאות רצות לי בראש...וניהיתי כזאת פאסימית מלפני שנתיים וחצי בערך...פשוט התחלתי לאגור דברים בבטן, ופשוט לא יכולתי להתמודד עם הכל ביחד...וזה נאגר ונאגר עד שנשברתי ומאז אני לרוב מדוכאת...סתם ככה, או בגלל השטות הכי קטנה...וגם אני בן אדם ספורטיבי, ועוד משהו שממש עוזר לדיכי שלי זה שלא כל כך מתאפשר לי לעשות ספורט בצבא, ובתפקיד אני יושבת כל הזמן...וזה פשוט ממש מדכא אותי...ואני משקיעה מלא מעצמי,נפשית, בתפקיד הזה כי הוא דורש את זה...וזה פשוט גומר אותי...בגלל זה חשבתי ללכת לקב"ן ואולי לקראת סוף השירות שיקל עליי טיפה...למרות שלא נראה לי שזה יכול לקרות...וגם רק עצם המחשבה שאני בתפקיד הזה ולא בתפקיד קרבי או ספורטיבי גם מדכא אותי...בקיצור אני לרוב מדוכאת כמו שאת רואה...אבל שיהיה... עכשיו בעיקרון האוכל הוא אחד הדברים שגם עזר לכל זה. אז ככה אני מכורה לשוקולדים, אז אני לא מסוגלת שלא לאכול שוקולדים, אני לא מצליחה לרזות ולהישאר באותו משקל, אין לי מספיק כוח רצון כנראה, ואני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה,אני שונאת כל פעם לפני יציאה לחשוב מה ללבוש (זה הכי מבאס),אני שונאת את הגוף שלי פשוט ככה...ומתביישת במשקל שלי (כאילו הוא נשמר אצלי בסוד,פשוט לאף אחד אני לא מספרת מה המשקל שלי, אפילו לא לחברות שלי או להורים שלי, לאף אחד...),אבל עשיתי לפני שנתיים ככה כל מיני צומות למינהם, דיאטות כאסח,וכל מיני שטויות...והדיאטות התחילו מכיתה ח' או ט' ככה...ודווקא מאז שהתחלתי לשים לב למשקל שלי, אז התחלתי לראות כאילו שאני משמינה...עכשיו הייתי די רזה בכיתה ח' ט', אבל עכשיו אני לא שמנה ולא רזה אני באמצע...ואני רוצה לרזות קצת אבל אני אפילו לא מצליחה להחזיק בדיאטה...ואני יודעת גם שאם אני יעלה על המשקל אז זה יניע אותי יותר לעשות דיאטה...אני מנסה למנוע את זה כדי שאני לא יתבאס וסתם יכנס למצב רוח נורא... טוב זה קצת על עצמי... מעיין