תיכנסו, זה חשוב

לכל הפורום הנהדר הזה, אני רוצה להבהיר משהו. נכון שכדי לעזור לעצמנו לא צריך לנסוע מעבר לים או לברוח, אך במקרה שלי הבנתי שעם השגרה בה אני נמצאת (בית, עבודה משפחה) אין סיכוי שמשהו ישתנה, לכן ברגע אחד ארזתי כמה בגדים וטסתי. סך הכל חמישה ימים, רחוק מהכל, רחוק מהירקות (שזה היה התפריט היחיד שלי עד אז) רחוק מהביקורות של כולם ובעיקר רחוק מהרע. המקום השונה, הזר- גרם לי להביט על העולם בצורה שונה, להבין שאני רוצה לחיות וכדי לחיות אני חייבת לאכול, וכך כשהתחלתי לאכול, יחד עם הסיפוק הגיע גם ההנאה, הטעם, המזון החדש, תחושת הבטן המסופקת, שינה רגועה ולא קרקורי רעב, ובעיקר חיוך על הפנים. חיול של סיפוק, חיוך של חיים חדשים. אני לא אומרת שכולם צריכים לקום לברוח עכשיו, אבל לפעמים כשמגיעים למקום קיצוני בחיים, חייבים לעשות מעשה קיצוני אחר, כדי להגיע לאיזון. אוהבת אתכם.

מסכימה עם כל מילה ..........א*ב*ל................... אבל הבעיה שאחרי שבורחים צריך גם לחזור................ואם חוזרים עם כמה קילו יותר.... אז זה לא עוזר............. אני ממש שמחה בשבילך שהצלחת......ככה לבד....... אני לא מסוגלת...........אני לא יכולה לעשות צעד קיצוני כל כך...........לצערי...

גם לי היתה תקופה שאמרתי לעצמי דיי אני רוצה להיות בריא ואכלתי כמה שאני רוצה ומה שאני רוצה והייתי "בריא" עד שאחרי שנה בערך עליתי קצת במשקל ומישהו אידיוט העיר לי שעליתי קצת ופתאום זה מאוד הפריע לי וירדתי את הכל ורק חזרתי למחלה בצורה הרבה יותר חמורה אני לא רוצה לבאס או משהו כזה אני רק בא להגיד שהשינוי לא בא בבת אחת אלא מתבצע לאט לאט וזה תהליך שלוקח הרבה זמן וגם לאף אחד אבל לא-ף א-ח-ד אין תעודת ביטוח המחלה יכולה לחזור אחרי כמה שנים ואת חשוב שכולם יזכרו!!! כבר ראיתי אנשים שהיו בריאים לגמרי ושוב חזרו לאותה ביצה אז חשוב שכל מי שחושבת שהיא יצאה מזה שתהיה עם יד על הדופק כל הזמן עד 120 כי יש נשים מאוד מבוגרות עם הפרעות אכילה ותזכרו - לא להיות שאננים מדי כי לאף אחד אין תעודת ביטוח!!!

אני מסכימה איתך אנורקסיה... תאמת שגם אני חשבתי אולי לברוח לאן שהוא, אבל אז חשבתי אם אני אברח עדיין אהיה עצמאית בשטח וכל עוד אני ככה, אני אעשה מה שבא לי ולא אשים לב למה שאומרים לי מהצד אם יגידו.. כאילו יש לי לגיטימציה לזה... ואתה כל כך צודק שזה חוזר.. עובדה זה חזר לי בדיעבד לפני שנתיים חצי שנה קצת יותר בערך הייתי ככה שלי לעשות שום דבר בנידון כי לא חשבתי שיש לי בעיה.. רק עכשיו כשאני חושבת על זה, אז באמת הייתה לי בעיה קשה.. והינה עכשיו זה חזר שוב כי אמרו לי והרגשתי ששמנתי.. ועכשיו זה רק מחמיר כל יום שעובר ואין לי שליטה להפסיק את זה לבד, אז כנראה הכי טוב זה להיות 24/7 עם צוות רפואי. ואחכ להיות בתמיכה שבועית.. זה בכל אופן מה שאני מתכננת וחושבת.. כי אם לא אז כנראה שוב אחזור למה שהכי "נוח" לי ואני "מכירה" טוב מאוד... סליחה גם על הביאוס...