נמאס לי מהחייייייים האלה
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
אוףףףףףףף אני לא יכולה לסבול אתזה יותר...ההורים שלי שומרים עלייי כמו שוטריייים עם האוכל אני כל יום אוכלת שלוש פעמים בגלללם וזה מממש סיוט...ואם הם מגלים שאני דילגתי על ארוחה הם פשוט מתחרפנים וצורחייים ואני עוד יותר נכנסת מזה לדיכאון והם ואז הם עושים לי קטע כזה של הם לא ייתנו לי כלום ושאני לא ייצא מהביתתתת וככה וככה ושעכשיו!!!!אני יאכל!ואני לא יכולה לברוח מזה וחייבת לאכול!וזה פשוט כזה סיוטטטט אני כלכך שונאת את עצמי בגלל זה אני כלכך רוצה להקיא אחרי זה...פעם הייתי מקיאה קצת...אבל הפסקתי עם זה כי ידעתי שזה ממש ממש הורס את הגוף(לא שהאנורקסיה עשתה יותר טוב)...הייתי אצל פסיכאטרית לפני כמה חודשים והיא הביאה לי כדורים נגד חרדה ודיכאון...והם שיפרו לי בטיפונת את המצב רוח....אבל לא חזרתי אליה שוב כי היא עשתה לי ביקורת כל שבוע והייתי צריכה לעלות במשקל בטווח הקצר הזה ולא עמדתי בזה והפסקתי לבוא אליה...ולכן הפסקתי עם הכדורים...אני שוב פעם שוקעת בדיככאון הזה ובשנאה העצמית הזאת!!אני כלכך שמנההההההה וזה מגעיל ..אני לא מבינה איך כולם אומרים לי שאני רזה?????איך הם לא רואים אתזה??אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה...כי אני מתחילה לבכות!אני שונאת להיכנס למקלחת כי אז אני צריכה לראות את הגוף שלי !!אני פשוט לא עומדת בזה יותר אני פשוט רוצה להיעלם!כולם אומרים לי שאם אני ימשיך עם זה אני בסוף ימות!עדיף למות רזה מאשר לחיות שמנה@! מצטערת על האורך פשוט אני כלכך מתוסכלת..והייתי חייבת להוציא אתזה החוצא.. לילה טוב לכולם..חלומות פז...אוהבת אותכם טלי!
ב"ה אני אוהבת אותך שולחת לך חיזוקים וחיבוקים יודעת שלהיות שם זה לא קל את רוצה להיעלם את יותר רוצה שזה יגמר לא מבינה איך בכלל נכנסת לזה ומה כולם רוצים ממך מהצד מפחיד לראות את זה ולהישאר אדישים הית מעדיפה שיניחו לך לגווע אבל זה יהיה מעשה אטימות בכל מקרה יקירה את היא להחליט את היא לרצות אף אחד לא יוכל לעשות את זה במקומך אני מבינה שנמאס לך האמת שאין מצב שלא יהיה כך זה מתיש זה גומר כל חלקה טובה יש לך זמן לבדוק טוב טוב אם זה מה שאת רוצה אני מקווה שתגיעי להחלטה נבונה ושתבחרי בחיים אפילו שהם יכולים להיות בלתי נסבלים, מפני שהם גם הרבה מעבר לזה. נשיקות יפה :-) הילולה
אני רוצה להאיר לתשומת ליבך שאת אוכלת בזכות הורייך ולא בגללם. מדברייך עולה, שההורים שלך מאד מאד מאד דואגים לך וחרדים לשלומך. האמת, אם לי היה ילד שסובל מהפרעת אכילה, גם אני הייתי מתחרפנת. הרי העקשנות שלנו בהיצמדות להפרעת האכילה כה חזקה, עד כי יש בכוחה להביא את האנשים החזקים ביותר לתסכול וחוסר אונים. תגובותיהם כלפייך באים ממקום טוב, של אהבה ואכפתיות. את הרי לא באמת חושבת שהם צריכים להניח לך לנפשך, לאפשר לך פשוט למות להם מול העיניים. האם את היית מגיבה כך אם הייתי בתך שלך? את חייבת להמשיך לאכול. אין שום דרך אחרת. בעצם יש, אבל היא מובילה רק לאבדון. וזה לא שהאחרים לא רואים שאת שמנה, זה שאת לא רואה שאת רזה, רזה, רזה, רזה... את חייבת להתחיל להתמודד. ברחת מהפסיכיאטרית ולא ברור לי אם כיום את מטופלת בכלל, אבל ברור לי שאת חייבת להיות מטופלת. את צריכה עזרה וכך גם הורייך. כמו שאת אינך יכולה להתמודד עם מה שעובר עלייך לבד, כך גם משפחתך. בואי לא נשכח שהמריבות סביב האוכל מוסיפות למערכת המשפחתית בכללותה כ"כ הרבה מתח ולחץ ועצבים... יש משפחות שפשוט לא מצליחות לעמוד בעומס הזה וקורסות ומתפרקות. לכן, עזרתם של אנשי המקצוע היא הכרחית. היום אינך יכולה להביט בעצמך במראה וזה טבעי. התחושה הזאת, השנאה לגוף, החרדה מהאוכל, הם חלק בלתי נפרד מהפרעת האכילה. ובהודעה הזאת מדבר מגרונך החלק החולה, החלק שרוצה להיאחז בהפרעה, גם אם הדבר אומר להחליף את החיים במוות. או שאני חולה, או שעדיף שלא אהיה קיימת. זה בעצם מה שאת אומרת. טלי, קיימת גם מציאות אחרת. זו אחריותך לברוא אותה ועדיף עכשיו מאשר מאוחר, כי מאוחר עשוי להיות יותר מדי מאוחר.
